Вы здесь

П. Кастинский. נועדתי לאושר

הקדמה - שאלות נצחיות 4

פרק א' - תולדות חיי. האושר קרוב מאוד. 5

פרק ב' - העדנה האמיתית 11

פרק ג' - נועדתי לאושר 13

פרק ד' - כל אחד מאיתנו – יהלום 14

פרק ה' - לעבור את הפרוזדור האפל 15

פרק ו - מעשים קטנים כמרכיבי האושר 16

פרק ז' - הרגשות נבחנים בניסיונות קשים 19

פרק ח' - הרהורים על נושאים נעלים 20

פרק ט' - ליבוי שלהבת הנשמה 21

אחרית דבר- בהאירי את דרכי 22


 

הקדמה - שאלות נצחיות

הסוגייה שמעסיקה ומטרידה אותנו בכל ימי חיינו, לא מניחה לנו לנפשנו אף לרגע ולא נותנת לנו לחיות בשקט ובשלווה, היא השאלה הנצחית על אודות תכלית קיומנו. האם מקרי הוא הדבר שנולדתי דווקא בארץ הזאת, דווקא להורים הללו? למה אני מתיידד דווקא עם החברים האלה? האם יש תכלית לחיי? אך השאלה העיקרית שמטרידה יותר מכול היא מדוע התלאות והייסורים כה רבּו בעולם הזה? מדוע אינני מצליח להיות מאושר כבר עכשיו? האם האושר אפשרי בכלל בחיינו?

לא מקרי הוא הדבר שמאחר שניחנתי בתבונה בין כל היצורים החיים בעולם הזה, דווקא אני שואל את עצמי את השאלות האלו. ולא בכדי, דווקא לי יש אפשרות לחפש, לבחון, להטיל ספק ושוב לחפש. השאיפה לאמת ולחיפוש אחר התשובות לכל השאלות טבועה בי מלידה. אך הדבר המעניין מכול הוא העובדה שלא רק שאלות, אלא גם התשובות אליהן טבועות בי מלידה. כן, אם אשתדל להציץ עמוק לתוך תוכי, לעמוד על קנקני ולהבין מי אני באמת, אני אצליח לראות את האמת. וגם ההיפך הוא נכון: ככל שאשתדל יותר לגלות את המציאות, ככל שאשתדל יותר לעמוד על טיב הדברים, האירועים והתופעות, כך אצליח יותר לתהות על קנקני, לעמוד על טיבי וטבעי ועל התכלית שלמענה אני חי. ביודעי מי אני באמת, אני מסוגל להגיע לידי הרמוניה עם ה"אני" הפנימי שלי, כלומר להשיג את האושר התואם את טיבי. אז אוכל לחיות חיים מלאים שיש בהם תכלית ומשמעות.

אך מה מפריע לי להיות מאושר כבר עכשיו? משום מה איני מרגיש את השמחה המלאה. העניין הוא שכל עוד אני חי בכפיפות להשקפות מסוימות ביחס לחיים, הן מסתירות מפניי את המציאות האמיתית, הן כולאות אותי במסגרת הסטריאוטיפים ומונעות ממני להבין מי אני באמת! יום אחד, כאשר יחד עם חבריי ביקרנו במרכז למורשת רבין שבתל-אביב, התבקשנו להשיב לשאלה "מה זה 'אני'"? ניתנו תשובות שונות ומשונות לאין ספור: אני אוהב גלידה או אני חייל או אני עולה חדש. אך כנגד כל התשובות האלו יש לי השגה אחת רצינית מאוד: ואם אני לא אוהב יותר גלידות, לא אהיה אני? וכאשר אסיים את השירות הצבאי, לא אהיה אני? ולפני שנעשיתי עולה חדש, לא הייתי אני? הרי "אני" זה דבר-מה הרבה יותר עמוק, מאשר מקצועי, תחביביי, משרתי או גילי וכיוצא באלה. גם כשהייתי ילד בן חמש הייתי "אני", גם בהיותי תלמיד תיכון בן חמש-עשרה הייתי "אני", וגם כשאהיה זקן בן שבעים, אהיה אותו "אני". ה"אני", אשר יותר עמוק ממראי החיצוני; ה"אני", אשר יותר עמוק מהתנהגותי; ה"אני", אשר יותר עמוק אפילו ממחשבותיי! אם כן מה זה "אני"? מסתבר, שכל עוד האדם מתאר לעצמו ש"אני" זה התפקיד שהוא ממלא בחיים, בעומק נשמתו הוא ירגיש ויבין, שלא כל זה מה שביקשה נפשו, שכל זה חיצוני ולא אמיתי. זה לא אני! עד אשר אבין מי אני באמת, ארגיש את עצמי לא שלם עם עצמוּתי.

על כן בראש מעיניי חייב לעמוד החיפוש הבלתי-פוסק אחר האמת. עליי להתקדם כל הזמן אל הבנת תכלית קיומי, לא להתייאש אף פעם ולא להסתפק בתשובות שטחיות. שאיפתי העיקרית חייבת לבוא לידי ביטוי בחיפוש אחר התשובה לשאלה "מי אני", על מנת למצוא את ה"אני" שאינו משתנה, אינו נעלם ואינו נמחק. ה"אני" שלי, כפי שנולדתי, כפי שאני חי ומה שאהיה תמיד. הרי אך ורק אם אבין את ה"אני" שלי, אוכל לחיות בהרמוניה עם עצמוּתי, אוכל למצוא את האושר התואם את מה שאני באמת ולא את התפקיד שאני ממלא. אני אשאף למה שקרוב לי וחשוב מבחינתי ולא למה שכופה עליי החברה. אוכל להיות מה שאני באמת ולא מה שחושבים עליי האחרים.

כאשר אני יודע מי אני, לשם-מה אני חי ומהו האושר האמיתי, אוכל לחיות חיים מלאי משמעות. אוכל לבנות את אושרי בהתאם למה שאומרת לי עצמוּתי ולא בהתאם למה שאני שומע ממסך הטלוויזיה. אוכל ללכת בהתמדה אל מטרתי, מבלי להתייחס למה שחושבים על כך האחרים. אם יש לי אמת משלימה שחיפשתי, הבנתי והפנמתישלא נכפתה עליי מבחוץ, יש לי את הציר הפנימי שמאפשר לי לשוט בבטחה בים הסוער של החיים. הרי אני יודע בוודאות שזאת עצמוּתי הפנימית והאמיתית. זוהי תכלית קיומי וזה מה שיום אחר יום, טיפה אחר טיפה, מקרב אותי לאושרי. אני רוצה להיות מאושר, ועל כן אשאף ואלך אל אושרי למרות הכול!

כל אשר אני רוצה לתת בספר זה, איננו אמת מוחלטת שאין חולקים עליה, כי אם רק נקודות אחדות שמעוררות מחשבה ויכולות לקרב את האדם להבנה, כיצד הוא יוכל לזכות לאושר. למעשה, אני רוצה שספר זה יניע את הקורא לחקור לאשורן את השאלות: "מהי משמעות החיים? מהי תכלית קיומי? האמת מהי?" ולחפש אחר פתרונן. כפי שעולה מעצם השאלה, אין כאן תשובות מוכנות, מאחר שבכל העולם אין שתי אישיויות זהות, כל דרך החיים ייחודית, אחת ואין שנייה כמוה, ומשמעותה ייחודית לכל אדם. ולכן, כל אשר אני יכול לתת הוא הכיוון לחיפוש.

בטרם אגולל את המידע, שיש בו כדי לתת לקורא את המגמה הכללית של תנועתו וחיפושו, ברצוני להראות על-פי ניסיון חיי, שכל התיאוריה המוצגת להבא אינה דבר-מה עיוני שלמעשה אינו ניתן ליישום, שכל מסקנותיי אינן דבר-מה מנותק מהמציאות שקיים רק בתיאוריה, אלא שהכול ניתן להשגה ולהגשמה, שהאושר בעולם הזה באמת אפשרי ושבזכות עמלו ומאמציו יכול כל אחד לבנות לעצמו גן עדן עלי אדמות. לאחר קורות חיי אציג את נקודת מבטי ביחס לאירועיהם ואסביר כיצד הם קשורים לאושר ולתכלית קיומי.

ובכן, בואו נתחיל.

 

פרק א' - תולדות חיי. האושר קרוב מאוד.


 

נולדתי והתחנכתי במשפחה אינטליגנטית. בני משפחתי לא גידפו ולא עישנו מעולם, הקדישו זמן רב לקריאה ורחשו כבוד עמוק למסורת ישראל. משחר ילדותי אני זוכר כיצד חגגנו פסח, קראנו הגדה והשתתפנו בחיפוש אפיקומן. החל מגיל שלוש שנים התגוררתי בעיר זפוריז'יה שבאוקראינה, שם למדתי בבית ספר יהודי וזכיתי להזדמנות לקבל ידיעות מסוימות על אודות תולדותיו ומסורתו של עם ישראל. מובן מאליו שהידיעות האלו ניתנו ברמה שטחית מאוד, אך לפעמים נחשפנו לפרטים מעמיקים יותר. למשל, נחרתו בזיכרוני שני משלים שסיפרו לנו בכיתה א'. הסקנתי מהם שתי מסקנות חשובות: האחת על כך שכל יהודי צריך להיות גאה שהוא יהודי והשנייה על חשיבות היחס האישי לתפילה. גם בבית הספר חגגנו את מועדי ישראל. השתתפתי במקהלת התלמידים. בית הספר השפיע עליי מאוד. לכל השירים היהודיים היה יתרון אדיר על מוסיקת פופ. העומק הרוחני עשה עליי רושם עז.

בהיותי בן 13 אבי הביא אותי לראשונה לבית הכנסת ביום כיפור. יותר מכול נחרתו בזיכרוני הפיוטים הערבים לאוזן שהושרו ביום ההוא. הם עשו עליי רושם עז ביותר ומשמעותם חדרה ללבי. הרשימה אותי ביותר הרגשת הקרבה בין אלוהי ישראל לעמו, הממלאת את התפילות. לא סתם אלוהים, כי אם אלוהינו: "אנו עמיך ואתה אלוהינו, אנו בניך ואתה אבינו, אנו עבדיך ואתה אדוננו, אנו קהלך ואתה חלקנו... "

יחד איתי למדו אנשים שהתנהגותם ודפוסי הדיבור שלהם עוררו בי סלידה, אך למעשה הם היו אלה שנתנו את הטון בחיי הכיתה. בסיטואציה כזאת הייתי מוכרח להיחשף להשפעה שלילית מתמדת שדרדרה אותי מאוד. התחביב העיקרי שלי דאז היה משחקי מחשב. התחלתי לשחק בהם עוד לפני שהלכתי לבית הספר ובגיל ההתבגרות כבר נעשיתי מכור למחשב.


 

* * *

 

לאחר שסיימתי את בית הספר, התקבלתי לאוניברסיטהזה היה דבר טבעי במשפחתנוולמדתי במקום שבה למדו עוד סבי ואבי. בערך לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה התחלתי לסבול מהרגשה מאוד לא נעימה. כמעט לא נפגשתי עם ידידיי לבית הספר והתקשיתי למצוא ידידים חדשים, כי עוד מילדותי חששתי מפני הבריות. ועל כן, מכוח חיבתי למשחקי מחשב, העדפתי לבלות את זמני ליד המחשב, מאשר להיפגש עם ידידים. כמו כן, חששתי מיחסים רציניים, ובו בזמן שאפתי למצוא חבר לכל החיים, והסתירה הזאת יצרה בי סתירה פנימית עז שהטריד אותי מאוד. נוסף על כך, לא הייתי מסוגל להבין מה אני עושה באוניברסיטה. לא אהבתי את המקצועות שלמדנו שם. לא הרגשתי שזה הדבר שארצה לעסוק בו כל החיים, אך מנגד לא רציתי ללכת לעבוד רק כדי לעשות קריירה. כל אלה, בשילוב עם המוסר הירוד שלי דאז, גרמו לי תחושה לא נוחה ביותר שלא משה ממני אף לרגע. נוסף על כך הרגשתי בודד מאוד. מדי בוקר הייתי מתעורר עם הכאב הטורדני בחזה, והכאב הזה מירר את חיי בכל שעות היום, עד שהלכתי לישון.

בתקופה ההיא אבי, שהתקרב ליהדות כבר זמן ממושך, היה הולך לבית הכנסת מדי שבת. יום אחד הוא הציע לי להתלוות אליו, כשהוא מתרץ את הצעתו בכך שטיול רגלי ממושך מועיל לבריאות. בימים ההם כבר שמרתי מסורת: לא הדלקתי אור בשבתות, לא אכלתי בשר וחלב ביחד, התנזרתי מבשר חזיר וכיו"ב, לכן קיבלתי את הצעתו, קל וחומר שבין כה וכה לא היה לי מה לעשות בבית. התפללתי יחד עם כולם, אך בימים ההם עוד לא רחשתי לתפילה שום רגש מיוחד. הייתי קורא אותה בחופזה ומבלי להבין מה אני קורא. אחרי התפילה היינו מגיעים לסעודה אצל ראש הקהילה. השבת לא הייתה מותירה בי רושם ולא הייתה בעיניי יום מיוחד. אני זוכר שהייתי חוזר הביתה מנוער כשאני סובל מתחושת השממה האפלה. חשבתי: "אבל אם יש בשבת משהו מיוחד, אני צריך להרגיש משהו..."


 

* * *


 

אני זוכר שלקראת שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה עייפתי מהדיכאון עד כדי כך, שהתחלתי לחפש אחר דרך כלשהי שתעזור לי לצאת מהמצב הזה. התחלתי לבקר בקבוצת תמיכה בהנחיית פסיכולוגית בתקווה שזה יעזור לי. התוצאות היו כמעט אפסיות. אני זוכר כיצד שוחחנו בינינו לבין עצמנו כשכל אחד מאיתנו מספר מה הוא חולם לעשות בחייו. האנשים העלו משאלות שונות ומשונות, כגון לבנות בית, להתחתן, לעקור לקייב וכיו"ב. כל הדברים האלה נראו לי קטנוניים מאוד ולא יכולתי להבין אותם: מה, לזה אתם קוראים חלום?! זה כל מה שאתם רוצים?! תמיד נשאתי את נפשי לדברים נעלים, הייתי אידיאליסט מטבעי. חלמתי על האהבה הכנה, על האושר האמיתי לכל החיים. אצלנו באוניברסיטה חיבבתי מאוד את המרצה לפילוסופיה, הרצאותיו היו מרתקות והוא ידע לעניין ולסקרן את הקהל. היה לו חשוב מאוד לשתף אותנו בדיון ולעודד אותנו להביע את דעתנו. היה מעניין מאוד לגלות דברים חשובים בתחום הזה ולהבין מהי תכלית חיי. עייפתי גם מחוסר הודאות וחוסר המשמעות שהטרידו אותי.

עוד בתחילת שנות ה-2000 אבי החל לנסוע לסמינרים אצל רב, שהיה ידוע שם בקרב יהודים דוברי רוסית. כעבור זמן מסוים הוא החל לשמוע הרצאותיו באופן קבוע, והודות לכך התקרב מאוד לתורה. בביתנו היה ספרו. על העטיפה הייתה מצוירת האות אל"ף על רקע שמי כוכבים. הציור קסם לי בשל הסימבוליות שלו: היקום האינסופי וחסר השינויים והאות אל"ף המסמלת דבר-מה נסתר ומסתורי. יום אחד פתחתי אותו והתחלתי לקרוא. תובנותיי על אודות התורה היו מבוססות על התנ"ך כפי שלמדנו אותו, ועל ספרים כגון "הכוזרי" שהיו כתובים בשפה עתיקה ועוסקים בדברים שאין להם קשר אליי. אבל כאן הכול היה אחרת: המחבר פנה לקהל דובר רוסית בלשונו, אדם מלומד היה, והסתמך על דוגמאות המובנות לאנשי הרוח הרוסיים. הנימוקים והמסקנות שהוצגו בספר נראו הגיוניים מאוד, אך העיקר היה שהם נגעו לבעיה שהעסיקה אותי יותר מכול, הלא היא תכלית החיים. לאחר מכן קראתי עוד ספר פרי עטו של אותו רב. הספרים עשו עליי רושם עז והטביעו חותם עמוק בנפשי, אבל לכל זה לא היה בינתיים המשך. בשלב מסוים אבא תכנן שוב לנסוע לסמינר של הרב, הרב גיטיק שמו. אף על פי שהוא אף פעם לא הציע לי לנסוע איתו, הפעם הבעתי בעצמי את הרצון לבקר בסמינר. בין כה וכה לא היה לי מה להפסיד, אף כי לא תליתי תקוות מיוחדות בביקור הזה.

במהלך הסמינר סיפר הרב דברים נבונים מאוד. היהדות לא נראתה כלל ועיקר פרימיטיבית כל כך, כפי שהיא נראתה לי קודם. יתרה מזו, זכור לי שעל רקע כל מה שהתרחש שם הופיע רגש חדש, שלא היה מוכר לי עד כה, תחושה של דבר-מה עמוק, דבר-מה חורג אל מעבר לתפיסתו הרגילה של האדם. לאחר הסמינר יכולתי ללמוד על-פי תוכנית הלימודים ולהאזין להקלטת ההרצאות. מצאתי לעצמי כל מיני תירוצים כדי לא לעשות את זה.


 

* * *


 

לאחר סיום השיעורים בקבוצת התמיכה, חשתי צורך להמשיך במפגשים אישיים עם הפסיכולוגית. גם הפעם לא היו תוצאות ניכרות והיא יעצה לי לבקר בסדנת פסיכותרפיה, שאמי ביקרה בה באופן קבוע. נסעתי לשם ובאמת, האווירה הנוחה של חוף הים, היחס האוהד והחמים של האנשים והעובדה שסוף-סוף יכולתי להתרחק מהמחשב ומשאר דברים כאלה, עזרו לי להתרופף קצת. הצלחתי לשפוך את הכאב שהצטבר בי ולהרגיש טוב יותר.

עוד לפני הסדנה הפסיכולוגית התחלתי לשמוע את הרצאותיו של הרב גיטיק בנגן. ההרצאות היו מעמיקות מאוד והעניקו לי הרגשה נוחה. רציתי לקחת איתי את הקלטות, אך הנגן התקלקל תוך כדי נסיעה. אבא הציע לי לקחת איתי סידור תפילה ולקרוא תפילת שמע פעם ביום, לא משנה באיזו שעה. קיבלתי את הצעתו כי האנוכיות שלי לא התנגדה לה. ובאמת השתדלתי לקרוא פעם ביום, אם לא שכחתי לעשות זאת, וכמדומני, כבר אז נהגתי לקרוא ברכה לפני השינה, אולי "מודה אני".

בסדנה הפסיכולוגית התיידדתי עם כמה אנשים וערב אחד הלכנו לבית קפה. שתינו קצת, רקדנו וכיו"ב. ישבנו עד שעה מאוחרת ולאחר מכן הם הציעו ללכת לים. שם התאספו אנשים נוספים מהסדנה שלנו. הבחורים והבחורות החלו להתפשט ולהיכנס למים ביחד. ברגע מסוים נגעלתי מזה עד כדי כך, שחשתי בחילה ממש ברמה פיזית. זה היה כבר מאוחר בלילה והתחשק לי להסתלק משם כמה שיותר מהר. כשחזרתי לחדרי, התחלתי להתחנן למחילתו של הקדוש ברוך הוא. חשתי בושה צורבת על כי שהיתי במקום כזה. עכשיו, כשאני משקיף אל האירועים הללו, איני מבין די הצורך מאין זה בא. הרי גם אני עצמי לא הייתי בור לחלוטין מבחינה זו.

בשובי הביתה אחרי הסדנה הפסיכולוגית, הרגשתי את עצמי הרבה יותר טוב. לא סבלתי עוד מהכאב ההוא בחזה. רציתי לשנות את חיי, להתקרב לבריות ולהיות פתוח יותר. ככל הנראה עשיתי זאת בצורה דרסטית מדי, ועל כן לא עלה בידי דבר. נוסף על כך חזרתי לסורי: חזרתי להרגליי הקודמים, אל משחקי המחשב, ואילו האנוכיות האופיינית לי מנעה ממני לגלות יוזמה ולתקן את הנגן הישן או לקנות חדש, כדי להמשיך להאזין להרצאות. כתוצאה מכל אלה, לא עבר זמן רב והכאב הישן חזר.


 

* * *

יום אחד בעודי מטייל עם ידידיי, פגשנו באקראי את אנדריי, שהכרנו מבית הכנסת. הוא הכיר לנו שתי בחורות ומאחר שבדידותי הייתה כבר בלתי-נסבלת והייתי זקוק לאדם שאוכל לסמוך עליו, לשפוך לו את לבי ולספר לו על כל בעיותיי, החלטתי להכיר אחת מהן מקרוב. גם אביה, כמו אבי, היה יהודי, ובאותה תקופה היא החלה להתעניין בכל הקשור ליהדות. מאחר שהעניין הזה היה קרוב גם אליי, הוא יכול היה לשמש כנושא טוב לשיחות ועילה למפגשים. ככל הנראה גם היא הייתה זקוקה לנפש תאומה, ולכן היא באה לקראתי. התחלנו להיפגש בבית הכנסת ולטייל ביחד אחרי השיעורים. היא שאלה אותי למה אני לא הולך ל-stars (כך נקרא החוג לשיעורי התורה לבני הנוער), ומובן מאליו שהסבריי לא היו מבוססים די הצורך. נוסף על כך היא נהגה לשאול אותי שאלות למיניהן בנוגע ליהדות ומנהגי ישראל וזה נתן לי תמריץ ללמוד עוד ועוד נושאים במסורת ישראל, כדי לספר לה אותם. כתוצאה מכך התחלתי לבקר בשיעורי ה- starsוחזרתי להאזין להרצאות המוקלטות.

לכך היו לי שעות קבועות: הייתי יושב בין שעה לשעתיים לפני השינה ומאזין לשיעורים המוקלטים. אבי הציע לי להתקשר בסקייפ עם המורה הפרטית, המלווה את תוכנית ההרצאות, ולדון איתה בנושאי ההרצאות שכבר שמעתיזאת הייתה אופציה נפלאה שלא לקחתי בחשבון קודם לכן. המרצה דיבר בלשון ספרותית ללא דופי, הותיר את הרושם של אדם משכיל ובקי וניחן בכישרון מבריק להוראה. כפי שכבר ציינתי, ההרצאות הצטיינו בהגיוניות הנימוקים והמסקנות. לא ניתן היה להיתקל בהן באף טענה שהוצגה ללא ביסוס יסודי, כדי שיאמינו בה כמושכל ראשון. המחבר עצמו עודד את הקהל לשאול שאלות ושאל שמא משהו נראה מאולץ, כמו שאומרים, "מצוץ מהאצבע". כמו כן, יכולתי לרשום את שאלותיי ואחר כך לפנות איתן למורה. היה לי עם מה להשוות את תוכן ההרצאות. כמו שאמרתי, אהבתי את שיעורי הפילוסופיה באוניברסיטה. הם היו מעניינים והוגשו בצורה מרתקת. אך ההרצאות מפי הרב גיטיק היו הרבה יותר עמוקות, הצטיינו בהיגיון מבריק ונשאו מידע כל כך משמעותי, שלא היה מה להשוות ביניהן לבין ההרצאות באוניברסיטה. כמו כן, נהניתי מאוד מהשיחות עם המורה הפרטית. דבריה היו נבונים ומנומקים היטב וחדרו לעומק העניינים. היא נתנה תשובות הגיוניות מאוד לכל שאלותיי והשלימה את המידע שהיה חסר לי.

לאחר שהודות לכל אשר שמעתי התחלתי לאצור לאט-לאט יותר ויותר מידע, תחושותיי החלו להשתנות. כבר לא הרגשתי את השממה, האפלה וחוסר התכלית שהטרידו אותי קודם. הרגשתי שמבחינתי, הידע שאני רוכש אינו אך ורק תיאוריה עיונית גרידא שמישהו מרצה לי בעומדו מנגד, אלא שכל הנושאים האלה קרובים ללבי. כאילו אי-פעם ידעתי את כל זה היטב ושכחתי, והנה עכשיו הזכירו לי.

הרעיונות העמוקים האלה היו חודרים לעומק לבי, כשהם מחוללים בי שינוי פנימי עמוק וחשוב. הרגשתי כיצד השקפת העולם שלי משתנה מהקצה עד הקצה, והידע החדש טומן בחובו תוכן רב-משמעות מאין כמוהו. והדבר המרשים ביותר היה שהתחלתי להרגיש בתוך עצמי את האור והאורה, שעליהם דיבר הרב. עם כל הרצאה חדשה הייתי מתמלא בהרגשה של דבר-מה מופנם, רוחני ואינסופי. ההרגשה הזאת חרגה מעבר לשגרת העולם הזה ולא היה ניתן להשוותה לשום דבר הקיים בעולמנו. כל אימת שהתכוננתי להאזין להרצאה חדשה, עשיתי זאת באמונה שאני הולך לגלות את האמת! במקביל לכל התמורות האלו, גם תפילותיי החלו להשתנות. במקום קריאת המשפטים החפוזה וחסרת המשמעות, בא דבר-מה מלא רגש יותר לאין ערוך והעיקר: הבנתי למי אני פונה.


 

* * *


 

אף על פי שהרגשתי את עצמי הרבה יותר טוב, הכאב ההוא עדיין נשאר בלבי. והנה ישבנו בשיעור בבית הכנסת ורבי יעקב סיפר לנו משהו. אני כבר לא זוכר במה בדיוק עסקה ההרצאה, אך ברגע מסוים התחלתי להעביר את דברי המרצה לרמה רגשית יותר. התחלתי לחשוב, שעכשיו, בזה הרגע, כאן בבית הכנסת, הקדוש ברוך הוא מקיף אותנו, שהוא ממלא את כל החלל, שהוא כאן איתנו, בקרבתנו. וככל שהעמקתי יותר במחשבות האלו, כך נעשתה ההרגשה הזאת יותר ויותר מוחשית. הרגשתי את נוכחותו של האל, הרגשתי את זה בנשמתי ובכל עצמותי. לאחר מכן הייתה תפילה. ככל שהתקדמתי בה יותר כך התחושות שלי הלכו ונעשו עמוקות ועזות יותר ויותר1. כאשר ניגשתי לתפילת שמונה-עשרה והרגשתי את עצמי עומד בפני אור אדיר. האור הזה חדר לתוך תוכי, מציף את חזי ובטני וממלא את כולי. נשמתי נטמעה בתוכו. כל הכאב שהצטבר בי בשנים שחלפו, כל החרדות והפחדים, כל הבדידות, העצב וחוסר הביטחון העצמיהכול נעלם באור הזה! לפתע-פתאום מילאה אותי בן-רגע הרגשת החופש והקלות. במקום הכאב שהרגשתי קודם בלבי באה תחושת השלווה המוחלטת, קורת הרוח האינסופית והקשר עם הנצחיוּת. נשמתי דלקה בלהבה עזה, לבי וכל עצמוּתי היו מלאי אהבה למקורי, מעיניי זלגו דמעות האושר. סיימתי את התפילה והלכתי לרחוץ פנים, אך בשל התמורה שחלה בי לא זיהיתי את עצמי כשהבטתי במראה. עתה הייתי אדם שונה לחלוטין.

החל מרגע זה הרגשתי שקיומי נעשה קל ונעים. כל חיי היו מכוונים למטרה אחת, לתכלית קיומי היחידה, הלא היא הקִרבה לבורא. אנשים רבים שואלים אותי: "מן הסתם היה קשה לעבור גיור?" בעיניי זו תמיד הייתה שאלה מוזרה (אף כי אני מבין ממה היא נובעת), מאחר שאינה נכונה מיסודה. איך יכול להיות קשה דבר-מה שמעניק לך אושר שמימי והנאה נשגבת מבינה?! כיצד יכול להיות קשה דבר-מה שנחוץ לך, כמו אוויר לנשימה, שאינך יכול לחיות בלעדיו?! כיצד יכול להיות קשה דבר-מה שהוא תכלית כל חיי?! כל מצווה שעשיתי, כל הרצאה ששמעתי, העניקו לי את האור האדיר והקִרבה לאל עליון.


 

* * *

ככל שהתקדמתי יותר בקורס ההרצאות של הרב גיטיק, שאיפתי לדעת יותר ולגלות את האמת הלכה וגברה עם כל יום שעבר. תחילה רק האזנתי להרצאות מדי ערב לפני השינה, אחר כך התחלתי להאזין להן כל עוד נסעתי במונית שירות בדרכי לאוניברסיטה ובדרך חזרה הביתה, אחר כך התחלתי להאזין להן בהפסקות בין השיעורים, ולאט-לאט ההאזנה להרצאותיו של הרב גיטיק החלה למלא את כל שעות הפנאי שלי. ההנאה שהסב לי תלמוד תורה הייתה עזה מאין כמוה. ניתן להעריך את הלימוד לנוכח העובדה, שכל פעם שהייתה לי ברירה בין ללכת לשחק במחשב (וזה תענוג גדול, מי שיודע יודע) לבין להאזין להרצאה נוספת, הייתי בוחר באופציה השנייה, מאחר שההנאה הזאת הייתה עזה יותר. נוסף על כך, כל עוד אתה צופה בטלוויזיה, יושב מול המחשב וכיו"ב, אתה נהנה, אבל בסוף אתה מרגיש מנוער. כל שהתענוגות האלה משאירים בלבך לאחר מכן, הם השממה והמשקע הנאלח. הרגשתי שכל הדברים מטמאים אותי, מפריעים לקרבתי לאל עליון, מונעים מאורו למלא אותי. כתוצאה מכך, לאט-לאט ויתרתי עליהם לטובת התורה. ברגע מסוים תלמוד תורה נעשה חשוב לי כאוויר לנשימה, לדבר חיוני שבלעדיו איני יכול לחיות. כל החיים הרעבתי את נשמתי ומנעתי ממנה את מה שממלא אותה באנרגיה ובאור. כאשר זכיתי סוף-סוף להזדמנות לקלוט את אורם של הרעיונות הנשגבים והנתחיים, נשמתי עטה עליהם בצמְאה, כמו הלך בישמון צייה שלא שתה מזה מספר ימים, ועתה הוא הגיע לנווה מדבר. אני זוכר שלפני בואי אל התורה שנאתי נורא את ההמתנה בתורים. אתה יושב ומחכה והזמן נמשך בעצלתיים, ואתה מתייחד עם סבלך וייסוריך. אך עתה הכול השתנה לאין היכר, מעתה אהבתי את התורים, מאחר שהם העניקו לי הזדמנות נוספת להאזין להרצאות. ברגע שהייתי מתיישב, הייתי ממהר להוציא פלפון ולהרכיב אוזניות, כדי לקלוט בלבי ובנשמתי את חכמת האל.

כאשר ניסיתי להביט מהצד, לא יכולתי לזהות את עצמי. קודם הייתי אדם דיכאוני, חששן, מיוסר ומדוכדך, שהיה סגור במשאלותיו ושאף להפיק הנאות רבות ככל האפשר. עתה הפכתי לברייה אלוהית. עם כל יום שעבר הרגשתי שאני הולך ונעשה יותר ויותר רוחני, רוח עצמוּתי האלוהית דלקה בתוך תוכי. אם קודם לכן נמשכתי אל הדברים השפלים, כעת ההנאות הרוחניות הנעלות היו שאיפתי היחידה. בראש מעיניי הייתה משאלה אחת ויחידה: להתקרב למקורי, לדבוק באל עליון. מדי ערב הייתי יושב להאזין למוסיקה רוחנית, בהשתדלי להכין את עצמי, למען אוכל להרגיש את הבורא. בשוכבי לישון, הייתי מרגיש את נוכחותו של אל עליון ואומר לו "לילה טוב".


 

* * *

אף על פי כן השתדלתי שלא לקבל על עצמי הכול בבת אחת. הייתי מודע לכך שיש סיכון ולמרות שעכשיו אני מרגיש את האור האדיר והאושר הרב, ייתכן שבבוא העת לא ארגיש אותם עוד ואז אולי יאבד לי הרצון לעשות משהו. לכן קיבלתי הכול לאט-לאט ובהדרגה ורק לאחר שהייתי משתכנע, שבשום פנים ואופן לא אוותר על זה בשום מצב. כך התקדמתי: בהתחלה קראתי את ברכות השחר, כעבור זמן מהקריאת שמע וכן הלאה.

אך התפילה לפני השינה הייתה זו שעוררה בי רגשות מיוחדים. כמדומני, התחלתי לקרוא אותה אפילו לפני שהתחלתי להתפלל מעריב. בניגוד לתפילות אחרות היא אישית מאוד. כאן ועכשיו, אני והקדוש ברוך הוא ואין איש מלבדנו. בזמנו, כבר מזמן, ראיתי סרט הנפשה ובו הילד, בטרם ילך לישון, כרע על ברכיו, הצמיד את כפות ידיו זו לזו ופנה לאל עליון. זה היה כל כך ענוג וכל כך אמיתי.

וכך המשכתי להתקדם לאט-לאט ובהדרגה עד לרגע מסוים. בפסח היה אמור להתקיים סמינר נוסף עם הרב גיטיק באודסה. חיכיתי לתחילתו בקוצר רוח. על אף כל ההשפעה שהשפיעו עליי ההרצאות המוקלטות, להרצאה החיה, כשאני מקשיב לרב במישרין וקולט את התורה מפיו, הייתה אמורה להיות השפעה עזה הרבה יותר. ואכן כך היה כשהגעתי לסמינר: הרצאות ללא הפסקה, תפילותוכל זה על רקע הרגשת קדושתו של חג הפסח. במשך כל השבוע הזה הרגשתי את עצמי מוקף אור אדיר. מילאה אותי האהבה הבּרה לבורא. זאת הייתה רוחניות מאין כמוה, אושר מאין כמוהו ועדנה מאין כמוה. האם הרגשתם פעם את עצמכם בגן העדן? אם לא למדתם תורה באמת ובתמים, אינכם יודעים מהו גן העדן! אין שום אפשרות לתאר את כל קשת הרגשות שחווה האדם, שמגלה לעצמו את האמת לראשונה בחייו. כל המילים הקיימות בכל שפות העולם, דלות מלהביע את חוויית המפגש עם האלוהות האינסופית והנצחית. אני זוכר שעלתה על דעתי המחשבה, שכך הייתי רוצה לחיות כל חיי: באושר הקִרבה לבורא. לקראת סיום הסמינר הרגשתי את עצמי ברייה רוחנית עד כדי כך, שממש נישאתי למרומים.

אבי נסע הביתה קצת יותר מוקדם ועליי היה למצוא כיצד להגיע לתחנת הרכבת מהאכסנייה שבה שהינו. סיכמתי עם משפחה אחת, שהזמינה לעצמה מונית שירות, שאסע יחד איתם. הסמינר הסתיים במוצאי שבת וכל הזמן היו עיכובים כאלה ואחרים: תחילה הרב המשיך לשאת הרצאה, אחר כך החלה התפילה ואחר כך באה העת להבדלה. המשפחה הייתה גדולה למדי ולקח די הרבה זמן עד שכולם יצאו עם כבודתם, הגיעו לחניה ועלו למונית. ברגע שכולנו התיישבנו בפנים כבר חרדתי מאוד, כי דאגתי שאאחר לרכבת, כי עד יציאתה נשאר מעט מאוד זמן. בתחילת הנסיעה שאלתי את הנהג כמה זמן תיקח לנו הדרך והוא ענה לי ארבעים דקות. התבוננתי בשעון והבחנתי שנשאר מעט זמן עד יציאת הרכבת ומבחינתי זה היה איום ונורא: כל כך לא רציתי לאחר, והרי היה סיכון ממש שלא אגיע בזמן. הרכבת הבאה הייתה אמורה לצאת רק למחרת, כעבור יממה שלמה. ידעתי מה אוכל לעשות במקרה כזה, אך בכל זאת לא רציתי לחכות יממה שלמה. כל הדרך לתחנת רכבת התפללתי לקדוש ברוך הוא והפצרתי בו לעזור לי להגיע לרכבת בזמן. כשהגענו, התבוננתי בשעון וראיתי שבמקום ארבעים דקות הגענו תוך חצי שעה. ירדתי מהמונית, קניתי כרטיסים והגעתי בריצה אל הקרון. התבוננתי שוב בשעון: עד ליציאת הרכבת נשארו עוד עשר דקות2. חשתי הקלה רבה. עליתי לקרון ונכנסתי לתא שלי. הוא, כמו שני התאים השכנים, היה ריק. רק אני והקדוש ברוך הוא ואין איש מלבדנו! תחושת הכרת התודה מילאה את כל עצמוּתי.

במשך נסיעה ברכבת האזנתי להרצאה על בניו של אהרן הכהן, אחי משה, ועל מעשם. כאשר בני ישראל נדדו במדבר ובנו מקדש ארעיהמשכןהכניסו בני אהרן קטורת למשכן והקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם, יצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם חיים. ואתם יודעים מה? הבינותי אז למה הם עשו זאת, גם עכשיו אני מבין את זה במוחי, אבל אז הרגשתי את זה, הרגשתי באופן ממש מוחשי! ההסבר היה, שברגע תחילת עבודתו של המשכן התגלותו של הקדוש ברוך הוא הייתה עזה עד כדי כך, שהיא הציתה בנשמותיהם אש אימים. שלטה בהם השאיפה, שאין להתגבר עליה, לשוב למקורם, להיטמע באור האינסופי, להיעלם במציאותו של הבורא. השאיפה הזאת הייתה כל כך עזה וכל כך בלתי-מנוצחת, עד שהיא גברה אפילו על יצר ההישרדות הטבעי. ואז, מתוך משאת הנפש האיומה, הם נכנסו למשכןמקום התגלותו המירבית של אל עליוןונשרפו באש האהבה! הרגשתי את כל אלה שם, בתא הרכבת, ביחידות עם הבורא. הרגשתי שזוהי שאיפתו העזה ביותר, הנלהבת והלוהטת ביותר של ה"אני" הפנימי שלי, של כל עצמוּתי, השאיפה שאין להתגבר עליהלהיטמע במקור שממנו באתי, להימס באור האדיר הזה שממלא את הכול ומכיל בתוכו את כל המציאות, בדיוק כמו שאש הנר, כשמושיטים אותה אל המדורה, שואפת להתאחד עם להבותיה! הבינותי שמבחינתי זוהי משאת נפשי היחידה והנלהבת, ששום דבר מלבדה לא יקסום לי בכל החיים! לא, לא התכוונתי למות כאן ועכשיו, ייתכן שאאריך ימים ואשתדל לחיות את חיי הקִרבה לבורא, חיים מלאי רוחניות, חיי האצילות הנעלה ללא דופי, אך במוקדם או במאוחר אני אעזוב את הגוף הזה, שמונע ממני להיפגש עם הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים, ואז אשוב אל מקורי, אל המקום שממנו באתי, אל המקום שבו מלכתחילה הייתי באחדות המוחלטת איתו, ואדבק בו בנשיקת העדנה הנצחית3!

החל מרגע זה הבינותי שמעתה ואילך אין לי דרך חזרה, שלא אשוב עוד למה שהייתי קודם. הרי שעה שאתה רואה בעיני רוחך ומרגיש בכל עצמוּתך את משמעותם הפנימית של כל הדברים, כאשר מרגיש אתה את עצמך ניצב לפני הקדוש ברוך הוא, כאשר אתה רואה את האמת, כמות שהיא, כיצד אתה יכול שלא לקבל אותה?! כאשר אתה חי בחושך ונסתר ממך אורו של הבורא, יכולים להיות לך ספקות והיסוסים: אולי כן ואולי לא, אך כאשר האמת התגלתה לפניך והיא ברורה לך כשמש, אין לך שום ברירה. החלטתי לקרוא את כל שלוש התפילות וכבר למחרת בבוקר התפללתי שחרית, ישר בתא הרכבת.


 

פרק ב' - העדנה האמיתית


 

לכל אחד מאיתנו ישנן השקפות ותובנות משלו על אודות החיים. אנחנו מתווים תוכניות לטווח ארוך, שואפים לעשות קריירה, להתקדם בחיים, לשגשג בעסקים, להתפרסם וכיו"ב. אם נכליל את כל השאיפות והמשאלות האלו, ניתן לומר שכל אחד מאיתנו שואף לאושר או לנוחיות, כפי שכל אחד מבין אותם לעצמו.

אך הבעיה היא שכאשר אנחנו נמשכים בכיוון מסוים, איננו מודעים לכך שזה נובע מהשאיפות התת-מודעות של ה"אני" הפנימי שלנו. שעה שהנפש יורדת אל העולם הזה, היא מוצאת את עצמה בחשיכה וכל הזמן משתדלת למצוא את העדנה שהיא איבדה, את הקרבה והאהבה שהיו לה "שם למעלה". אך מאחר שבבואנו הלום אנחנו שוכחים לחלוטין את שהייתנו בעולם של מעלה, אנו מגשימים את המשאלה הזאת או בהפקת ההנאות הארעיות, שמזכירות לנו בדמיון קלוש את העולם העליון, או בהשגת האושר ההפכפך שאיש לא משיג אף פעם. אך תוך כדי כך נפשי מרגישה שזה לא הדבר שאליו היא שואפת, שכל זה לא אמיתי, כל זה לא מה שהיא רוצה באמת. ככל שהאדם מרבה להלעיט את עצמו בתחליפים מפוגלים, כך עזים ובלתי-נסבלים יהיו הכאב והאכזבה שהוא חווה. הוא קופץ מהנאה אחת אל משנהּ ועם הזמן, קצה נפשו מכולן, הרי ההנאות החומריות והגשמיות אינן אופייניות כלל ועיקר לנפש האדם. כמדומני, דווקא כאן נעוצה הסיבה לריבוי כזה של האנשים המיואשים, הסובלים מהדיכאון והמאוכזבים מהחיים. והדבר התמוה ביותר הוא שהאגוצנטריות שלי, אשר לכאורה הייתה אמורה להוליך אותי בדרך אל אושרי האישידווקא היא, יותר מכול דבר אחר, זו שגורמת לי לסבלי הנורא.

אתם מבינים, הדבר האיום ביותר הוא העובדה שאנו חיים בחשיכה ואפילו לא מנחשים, שמשהו קיים מעבר לגבולות המציאות הגלויה. אנו חיים בחשיכה ואפילו לא מנחשים, שכל התבל מלא אורו של אל עליון. אנו חיים בחשיכה ואפילו לא מרגישים את הרוחניות. מיליוני אנשים נולדים בחושך מוחלט וחיים בו כל חייהם, בהיותם משוכנעים ללא צל של ספק, שהמציאות היא אכן מה שהם מתארים לעצמם.

אך המציאות האמיתית הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר מפליאה וחורגת מעבר לכל תובנותינו. לאמיתו של דבר כל עולמנו מוצף באור בהיר, באור שטומן בחובו את שפְעת האושר האינסופי, שפְעת השמחה והאהבה. האהבה הזאת עזה עד כדי כך, שאין לנו למה להשוותה או לדַמותה. היא עזה יותר לאין ערוך מכל סוגי האהבה הקיימים בעולמנו, היא כנה יותר מהאהבה בין אם לילדיה ומהחיבה בין החברים הכי קרובים ונאמנים. לוהטת יותר, מאשר האהבה בין גבר לאישה. האהבה הזאת אינה תלויה בדבר, היא חופשית מכל אנוכיות, כנה וברה לחלוטין. ודווקא היא משמעותה האמיתית של מציאותנו החומרית, דווקא היא עומדת ביסודה, דווקא ממנה נובעים כל הטוב, כל האהבה והרחמים, כל המידות הטובות הכי אציליות, כנות ורחומות הקיימות בעולמנו. האור הזה מצוי במקורו של ה"אני" שלנו, ה"אני" של כל אחד מאיתנו4.

דווקא הסתירה הזאת בין האמיתי למזוייף, בין הרצוי למצוי, בין עוצמת התענוגות לבין ערכם האמיתיהיא זאת שמניעה אותנו לחיפוש אחר האמת. אי-שביעות רצוני, חוסר האהבה שממנו אני סובל ואי-רצוני להשלים עם מצבי, היו המניע שנתן לי את הדחיפה הראשונה לחיפוש אחר תכלית חיי. כאשר לאדם יש הכולעבודה, משפחה, מכוניתהוא מרוצה, מרגיש בנוח וחי חיים נורמאליים. לכאורה, מה עוד הוא צריך? למה, בעצם, הוא צריך לשאוף? מה, בעצם, יכול לעורר אדם כזה לחיפוש אחר האושר האמיתי? מה יאפשר לו לגלות לעצמו את האור האינסופי? אך כאשר איני שְׂבע רצון, כאשר לא הכול תקין בחיי, אי-שביעות רצוני כשלעצמה היא זו שמניעה אותי, לפנות לחיפוש אחר השלמות והאידיאל.

וברגע שהאדם מגלה לעצמו את האור האלוהי, הוא חווה את העדנה האמיתית והברה מכול, האינסופית והנצחית מכול. ולפתע פתאום נשמתו מבינה שזה מה שבאופן תת-מודע היא חיפשה במשך כל החיים! זה מה שהיא איבדה אי-פעם ולא יכלה למצוא. זה האושר שהיה כל כך חסר לה משך כל השנים האלו. אז כל תחליפי האושר שבעולם מאבדים מבחינתה את כל ערכם. אף כי תהיה מיליארדר, תיעשה כוכב-על או תגיע לפסגת הצמרת הפוליטיתבין כה וכה, ההנאה שתחווה תהיה נבובה וחסרת ערך כנגד העדנה האמיתית! מי שחווה פעם את העדנה האמיתית, יגלה ששום הנאות שבעולם לא ישביעו את רצונו. הבינו, כאשר האדם מגלה את האור האינסופי, כל ההנאות וכל המטרות שבעולם, אפילו הנעלות שבהן, נעלמות בעיניו כלא היו, מאבדות את ערכן ומשמעותן ונעשות מבחינתו כאין וכאפס!


 

פרק ג' - נועדתי לאושר


 

אם הכול באמת כמו שתיארנו, אזי מהי תכלית החיים בעולם הזה? בשביל מה היינו צריכים לרדת הלום, לתחום שבו האור האלוהי נסתר מעינינו? בשביל מה היינו צריכים להיוולד למציאות שבה איננו חווים את הבורא? בשביל מה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם הזה, עולם רב ייסורים ומכאוב, עולם לא-מושלם ומלא מגרעות וחסרונות, עולם רחוק מהאושר האמיתי? ובטרם נשיב לכל השאלות האלו, עלינו להבין מה הייתה תכלית בריאתו של התבל שלנו. הרי אם אלוהים הוא כליל השלמות המוחלטת, זה אומר לכאורה שאין לו שום צרכים. הבעיה הראשונה שנוצרת למי שחושב על הנושא הזה, היא השאלה: איזו משאלה יכולה להיות למי שכלול בכל מעלותיו ללא רבב ופגם? מה היה חסר לאל עליון, שהוא ברא את עולמנו?

על מנת שנוכל להשיב לשאלה הזאת, עלינו לשאול את עצמנו, האם יש לנו דוגמה למשאלה כלשהי שאינה נובעת מהמגרעת, ועל כן אינה לוקה בחסר. מסתבר שמשאלה כזאת אכן קיימת. אם כן, מהי המשאלה הזאת? תארו לעצמכם שכאן ועכשיו, בזה הרגע, אדם חווה את האושר, האהבה והשמחה בעוצמה כזאת שהרגשות האלה ממלאים את לבו ונשמתו ועולים על גדותיהם. מה תהיה שאיפתו העזה ביותר? התשובה היא: הוא יחפש מישהו שיוכל לחלוק איתו את אושרו, לאפשר לו לחוות ולהרגיש את מה שהוא מרגיש. הוא ישאף לשדר לכול את תחושת האושר שהוא חווה בעצמו.

מסתבר שיש לנו משאלה כזאת שאינה נובעת מהחיסרון, אלא ההיפך הוא נכוןהיא נובעת מהשפע! זוהי המשאלה של לחלוק את אושרנו עם הזולת. עכשיו הבה נתאר לעצמנו את המציאות שהייתה קיימת לפני בריאת עולמנו. במציאות הזאת ישנו רק האל המוחלט, שהוא מלא שמחה ברה, אהבה חובקת-כול ואושר מוחלט. עתה הוא חווה את השאיפה ליצור מישהו שיוכל לחלוק איתו את רגשותיו, מישהו שניתן לחלוק איתו את אהבתו. אל עליון, שהוא כלול בכל מעלותיו, כליל השלמות וההרמוניה, חווה את השאיפה העזה מאין כמוהליצור מישהו שיכול לחוות את מצב האושר, השלווה והעדנה המוחלטת, שבו נתון הבורא עצמו. עצם העובדה שהבורא עצמו הוא הטוב המוחלט, מעוררת את השאיפה להיטיב עם הזולת. לנוכח העובדה הזאת אנו מבינים, לשם מה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם הזה. מטרת בריאת העולם היא להעניק את האושר לנברא5.

אם כן נשאלת השאלה, מהו האושר הזה? מה בדיוק רוצה להעניק לנו הבורא? בשים לב לכך שאלוהים הוא הטוב המוחלט, גם האושר שהוא רוצה להעניק לנו צריך להיות מוחלט. אך איזה אושר ייחשב לאושר המוחלט? אם נחשוב על כך, שדווקא הבורא הוא מקורו של כל האור, מקורה של כל האהבה, נבין שזהו האושר שנושא בחובו הבורא עצמו! וברגע שהברוא חדל לראות את עצמו כדבר-מה נפרד ועצמאי, ברגע שהברוא בא לידי המודעות להיותו חלק מהבורא, הוא יכול להפנים את האושר הזה. במילים אחרות, על מנת להעניק לנו את אושר, הבורא צריך להעניק לנו את עצמו6.

נועדתי לאושר!

הבורא ברא אותי, כדי להעניק לי את עצמו!

 

פרק ד' - כל אחד מאיתנויהלום


 

לעתים קרובות מאוד אנו נתקלים בטענה שהאל המוחלט, אם הוא קיים, אינו יכול להיות כפי שהוא בדרך כלל נתפס על-ידי הבריות. הרי אם הוא באמת מוחלט ואינסופי ושום דבר לא מגבילו, משתמעת מכך אי-אפשרות של יחסים כלשהם עם חדלי הבריות כמונו. הוא אדיר ונשגב מדעת עד כדי כך, שמבחינתו אמור להיות לא ראוי לצפות ממני, שאעשה מעשים כאלה ואחרים או להיפך, אכבוש את יצרי, כדי להימנע מהם. לא משנה לו מי אני ומה קורה לי, לא מדאיג אותו איך אני מרגיש את עצמי ובאיזו רמה אני נמצא. באמת, אם ניקח לדוגמה שליט אבסולוטי, מלך או קיסר, כל מה שמעסיק אותו הוא טובת מדינתו בכללותה. לא אכפת לו מגורלו של איזה קבצן המתגולל בראש חוצות. גם האדם יכול לעבור בדרך, לרמוס מאה נמלים ואפילו לא לשים לב שמשהו קרה בכלל. ובכן, כל הבעיה היא שאנחנו דנים על הקדוש ברוך הוא מנקודת המבט שלנו, נקודת המבט שאינה חופשית מהאינטרס האישי. אך אם נפעיל היגיון, יתברר שההיפך הוא נכון, שמהיותו של אלוהים נובעות שתי סגולותיו העיקריים של הבורא: הטוב המוחלט והאהבה לכל חי ללא יוצא מן הכלל, והעובדה שתשומת לבו, בניגוד לתשומת הלב שלנו, אינה מוגבלת. מאחר שאינו נתון במסגרת כלשהי, אין לו בעיה להוביל את העולם אל תכלית קיומו ובמקביל לדאוג לכל ברייה חדלה.

בעיית מבטנו אל העצמים באה לידי ביטוי בכך, שהשאלה הראשונה הצצה אצלנו תוך כדי מגע איתם, היא עד כמה הדבר הזה עשוי להועיל לי, באיזו מידה הוא עשוי לספק את צרכיי. כל מה שמעניין אותנו בכל הדברים המקיפים אותנו, הוא השאלות: מה זה נותן לי מחד ומה תכליתו של הדבר הזה מבחינתי מאידך. וכן כל תובנותינו ביחס לדברים אדירים וזוטרים, חשובים ולא חשובים, רבי ערך וחסרי ערךאינן אלא פועל יוצא של האגוצנטריות שלנו. ודווקא היא יוצרת את סדר העדיפויות שלי, דווקא היא קובעת עבורי במה עליי להתרכז וממה כדאי להתעלם. אך הקדוש ברוך הוא, שהוא נטול אנוכיות כלשהי, שאין לו אינטרס אישי, שאינו אלא נתינה מוחלטת ואלטרואיזם מוחלט, אין מבחינתו הבחנה בין הדברים הגדולים והקטנים! אהבתו המוחלטת מבטלת את ההיררכיה! בעיני האם האוהבת את ילדיה, אין ילד טוב יותר או חשוב יותר, אין ביניהם אף אחד שאותו היא אוהבת יותר או פחות. הרי כולם ילדיה!

ומי אמר, בעצם, שאושרה של נפש אחת חשוב יותר מאושרה של כל האנושות? מי אמר, שאדם זוטר בודד שכולם שכחוהו, חשוב פחות לקדוש ברוך הוא, מאשר טובת הציוויליזציה העולמית?! מי אמר, שתשומת לבו לא מגיעה אל ברייה חדלה כמוני, כי אם חלה רק על התבל בכללותו?! הגשמת תכליתה של הבריאה, השגת אושרו של כל העולם, ערכה כאין וכאפס, אם המטרה הזאת הושגה במחיר דמעותיו של ילד אחד ויחיד! וכאשר אלוהים ברא את העולם הזה, הוא ברא אותו על מנת שכל חלקיק קטן של הבריאה יקבל את חלקו בטובת הכלל, וכל עוד ברייה אחת ויחידה אינה חיה באושר, העולם עדיין לא מושלם ותכלית הבריאה לא הוגשמה. לכן בכל רגע נתון, עשרים וארבע שעות ביממה, הקדוש ברוך הוא זוכר אותי ודואג לי. הוא רוצה בטובתי כל הזמן ושומע את תפילותיי. הוא מוליך אותי בדרך חיי כל הזמן, אל הגשמת תכלית קיומי.

הדבר המעניין והמפליא ביותר הוא, שכל ברייה היא ייחודית ובלתי ניתנת לחיקוי. בעולם כולו אין שתי בריות זהות. על כל נפש ונפש הטיל אלוהים תפקיד מסוים, כל אחד מאיתנו הוא חלק ייחודי בתוכניתו חובקת הכול של הבורא. האדם משתתף בהפגנה, הופך לחלק מהמון האדם, נטמע בזרם האנושי, אך מבחינתו של הבורא כל אחד הוא יהלום, אשר אפילו בערימת אבני החן לא מאבד את ערכו וייחודו. לכל אחד מאיתנו יש חשיבות מיוחדת עבור הבורא, וכל אחד מאיתנו הוא מנחה בדרכו אל אושרו האישי, בהוליכו אותנו בנתיב חיינו דרך הניסיונות והלקחים!

פרק ה' - לעבור את הפרוזדור האפל


 

אם כן נשאלת השאלה, אם כך הם פני הדברים, אזי מדוע אני עדיין לא מאושר, מדוע איני מרגיש את הבורא ומהי תכלית הייסורים הנופלים בחלקו של כל אדם בעולם הזה?

תארו לעצמכם את המצב שבו נסיך הכתר נולד בארמון המלוכה, שבו כל צרכיו באים על סיפוקם בדרישתו הראשונה. כל העבודה מוטלת על המשרתים. הוא יכול לקבל הכול כאוות נפשו: כל הבגדים, כל המאכלים, כל השעשועים, כל מנעמי החיים. מבחינתו חיים כאלה אינם דבר-מה יוצא דופן. מבחינתו הכול טבעי, הכול בגדר הרגיל, כפי שצריך להיות. הוא אפילו לא יכול לתאר לעצמו שיכול להיות אחרת. עכשיו הבה ניקח איזה קבצן שמתגולל בראש חוצות, וניתן לו לחיות יום אחד את חיי הנסיך. אתם מתארים לעצמכם איזו חוויה מרגשת זאת תהיה מבחינתו? עוד אתמול הוא בקושי חי מיד לפה ושמח לכל פרוטה שחוקה, ועכשיו הוא פתאום זוכה למותרות כאלו, לתענוגות כאלה, לחיים כל כך נוחים ומהנים!

כל הבעייתיות הטמונה במצב שבו הקדוש ברוך הוא נותן לי הכול בבת אחת, באה ליד ביטוי בכך, שאז נבצר ממני להעריך את הטובות והאושר שהוא מעניק לי. על מנת שנוכל להיות מאושרים באמת, על מנת שבאמת נשכיל להבין מהו אורו של הבורא ומהי הקִרבה אליו, הוא צריך לאפשר לנו לחוות את החיים במצב שבו אורו נסתר מאיתנו, כאשר אנחנו רחוקים מאוד מהאושר המוחלט.

הסיבה לכך שנפשותינו יורדות הלום מהעולם הרוחני נעוצה בכך, שהיחסים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא דומים ליחסים שבין התינוק לאמו. היא מעניקה לו את אהבתה, דואגת לו ומטפחת אותו, מספקת את כל צרכיו. הוא רק מקבל כל הזמן ולא נותן שום דבר בתמורה. אך לאט-לאט, תוך שהילד גדל, הוא נעשה עצמאי יותר ולומד לאהוב את אמו, להיות קרוב אליה, אך עתהכאדם בוגר, כאישיות עצמאית. כאשר אתה חש את עצמך באהבתו של הבורא, כאשר בכל רגע נתון אתה אפוף אהבתו וחיבתו הרכה, כאשר אתה כל הזמן מקבל ממנו את האושר והשמחה, אזי כיצד אתה יכול שלא לאהוב אותו בתשובה? אך הבעייתיות שבאהבה כזאת באה לידי ביטוי בכך, שהיא דבר טבעי ומובן מאליו. זאת אומרת, היא נכפתה עליי. אין כאן בחירתי החופשית, אין כאן השתתפותי האישית, אין כאן השתדלותי לחוות את הרגש הזה.

הקדוש ברוך הוא רוצה שנלמד לאהוב אותו, אך לא סתם בתשובה לאהבתו, אלא אפילו בתנאים שבהם איננו מרגישים אותה. דווקא במצב כזה אני יכול להחליט, האם אני באמת רוצה להתקרב לבורא או לא. רק לאחר שהנפש יורדת לתוך הגוף, הנמשך אל סיפוק יצריו, ניתן חופש הבחירה האמיתי. כתוב על האדם שהוא "חציו מלאך, חציו חיה". ובמשך כל חיינו אנו נתונים בסתירה הזאת שבין נשמתנו הטהורה, הנמשכת אל רוממות הרוח הנעלה, לבין בשרנו החפץ אך ורק תענוגות חומריים. ואם לאורך חיי אני בוחר בעקביות, פעם אחר פעם, ללכת בתלם אחרי עצמוּתי הרוחנית הנובעת מהשם יתברך, אם אינני נכנע לפיתויי האגוצנטריות שלי ואינני מדרדר את עצמי לרמת החיה, זה משמש כהוכחה לכך שאני שואף באמת ובתמים אך ורק לעדנה האמיתית, קרי לעדנה הנובעת מאורו של הבורא.

האהבה האמיתית אינה המצב שבו אחד שולט והשני נטמע באישיותו החזקה והתקיפה, אלא המצב שבו "שני לבבות פועמות ביחד", שבו אני מקדיש לך את עצמי ואתה מקדיש לי את עצמך. דווקא לשם כך הוריד אותנו השם יתברך לעולם הזה, על מנת שנוכל לכונן בינו לבינינו יחסים שוויוניים של שתי ישויות אוהבות, כדי שבעוברנו את כל הניסיונות והאסונות נוכיח, בראש ובראשונה לעצמנו, שאנחנו רוצים להיות מאושרים, לאהוב ולהיות אהובים, שאנחנו שואפים, באמת ובתמים, לזכות בקרבה האמיתית לבורא.

רק תארו לעצמכם מה עובר עלינו בחיים האלה, כמה ניסיונות קשים נופלים בחלקנו, כמה תהיות, לבטים והיסוסים, כישלונות ואכזבות, תלאות וקשיים אנו חווים, וכאשר אחרי כל אלה, אחרי החשיכה האיומה הזאת, אחרי הפרוזדור הארוך והאפל הזה שבו עברתי אני יוצא אל האור, אני מבין לפתע-פתאום: "זה הוא!" זהו הדבר ששאפתי אליו כל החיים, שלשמו חוויתי את כל התלאות, הקשיים והניסיונות, הדבר שהיה כל כך חסר לי במשך שנים רבות וארוכות. ועכשיו הקִרבה הזאת, האחדות הזאת עם הבורא שאני חווה, נועדה לתגמל אותי, ובצדק, על מאמציי, כי באמת הוכחתי במעשיי שאני שואף אליה! מעתה האושר הזה, האהבה הזאת, האור הזה, הם באמת שלי. הרי עתה אני ראוי להם בזכות מאמציי, ייסוריי והשתדלותי. הלכתי אליהם כנגד כל הכישלונות והאכזבות ועתה הם שלי לנצח, לעולם ועד! כמה חשוב יהיה מבחינתי האושר הזה, שזכיתי לו מחדש, כמה רב יהיה ערכו!


 

פרק ו - מעשים קטנים כמרכיבי האושר


 

עכשיו נשאלת השאלה: כל זה נשמע כמליצות יפות, אך מה הקשר ביניהן לבין כל המעשים הקטנים שאנחנו עושים מדי יום ביומו, כגון הנחת תפילין, לבישת ציצית וכיו"ב? מה הקשר בין כל הפעולות האלו לבין האידיאלים הנעלים של האושר השמימי? מה התכלית של האיסורים הרבים עד כדי כך? למה שנגביל את עצמנו? הרי האדם שמקפיד על כל האיסורים לא יכול, לכאורה, לחיות חיים מלאים. הוא כולא את עצמו במסגרות הקשוחות של האיסורים והפחד מפני הפרתם. למשל, כל האיסורים הכרוכים ביום השבתהרי לכאורה, מי ששומר את כל המצוות הנוגעות לשבת צריך להיות נתון במתח מתמיד, לבל יפר אחת מהן.

על-מנת שנוכל להשיב לשאלה הזאת, עלינו להבין כמה נקודות חשובות. ראשית, תובנותינו על אודות המציאות אינן יכולות להיות מנותקות מהשגרה. אם אני בעל השקפת עולם מסוימת, צריכה להיות לה הגשמה מעשית כלשהי בחיי היומיום. מה הטעם להגות רעיונות נעלים אם אין להם יישום מעשי? מה הטעם במשאת נפש אצילית, אם התנהגותי אינה תואמת אותה? מה שווה השקפת עולם כזאת, אם אינה מובילה אותי אל שיפור מעשיי ולשכלול עצמי? השקפת עולם אמיתית חייבת להתקיים אך ורק בזיקה למציאות. אנו זקוקים לאפשרות ליישם את חזוננו הרוחני בעולם החומרי, להגשימו בחיי היומיום שלנו. לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא הביא אותנו לעולם הזה כדי שנהיה נזירים, נפרוש מהחיים השגרתיים ונוותר כליל על צדם החומרי. לכל אשר יצר הבורא יש תכלית, לכל דבר יש ייעודו ואם כן, צריכה להיות אפשרות להשתמש בו להגשמת תכלית הבריאה.

אם כן, כיצד ניתן להגשים את החזון הנעלה של האושר השמימי בחיי היומיום שלנו? ניתן להבחין כאן בשני היבטים שונים, שאחד מהם נוגע לאיסורים והשני מתייחס למצוות עשה.

לגבי האיסורים, אני יכול להסתמך על דוגמה מעניינת אחת שהביא לי אבי. תארו לעצמכם, שאדם בא להרצאה באוניברסיטה ומונים לו את כללי ההתנהגות באולם ההרצאות: אסור לדבר, לשחק עם הטלפון הנייד, לקטוע את דברי המרצה, לאכול, לישון וכיו"ב. מי שמפר את האיסורים האלה יהיה צפוי לעונשים שונים, כלה בהוצאתו מההרצאה. אבל איך זה ייתכן? הרי לא נותנים לו לחיות כאוות נפשו, מגבילים את החופש שלו, מדכאים אותו, נכון? מובן מאליו שההיפך הוא נכון. דווקא האיסורים האלה קובעים את המסגרת שבה הסטודנט יכול להשיג את מטרת נוכחותו בהרצאהלהקשיב למרצה, להפנים מידע רב ככל האפשר ולא להסיח את דעתו לדברים שאין להם שום קשר לחומר הנלמד.

ואם זה נכון ביחס להרצאה, על אחת כמה וכמה זה צריך להיות נכון ביחס לכל חיינו! אם אני רוצה שחיי יהיו מכוונים לתכלית קיומי, עליי לקבוע מסגרת מסוימת שבה הם יתנהלו. הרי אם אסטה פעם אחר פעם מהנתיב שהתווה לי, אני בשום פנים ואופן לא אגיע ליעדי. בחיי יש אינספור גורמים מפריעים, שכל הזמן מסיחים את דעתי ממה שחשוב באמת ואינם מאפשרים לי לכוון את כל מאמציי להשגת הקִרבה לבורא. רק אם אוכל להתעלם מהדברים הלא-רלבנטיים ואימנע מפיזור הדעת, אוכל להתרכז בעיקר, מה שככלות הכול אמור להביא אותי אל אושרי. אם באתי לעולם הזה כדי להגשים את תכלית חיי, אזי כל מאמציי וכל האמצעים שברשותי וכל מעשיי ללא יוצא מן הכלל, חייבים להיות מכוונים אך ורק להגשמתה. אחרת, אם אני עושה דבר-מה שאין לו זיקה לתכלית חיי, אזי במקרה הטוב המעשה הזה הינו חסר-תכלית ואינו אלא בזבוז הזמן היקר והכוח, ובמקרה הגרוע הוא מרחיק אותי ממטרתי. הוא הדין לגבי השבת. הרי תכליתו של יום השבת היא להיזכר, פעם בשבוע, למה אני שואף ומהי העדנה האמיתית, להקדיש את כל היום הזה לקִרבה לבורא. ואם אני רוצה שיום השבת שלי יתאם את תכליתו במידה מירבית, עליי לקבוע את המסגרת שתאפשר לטבעי הרוחני להתגלות, עליי לפרוש מכל אשר מסיח את דעתי מהקִרבה לבורא, להתעלם מכל הטרחות והשגרה הטורדנית של ימי החול ולהתרכז בדברים המשמעותיים ביותר, הצפונים בלב פנימה. דווקא בכך נעוצה תכליתם של איסורי השבתליצור את אווירת השלווה, שבה כל משאות נפשי ורחשי לבי יהיו מכוונים אך ורק אל הרוחניות.

עכשיו נעבור לדיון בנושא מצוות עשה. לא ברור, בשביל מה הקדוש ברוך הוא צריך שאעשה מעשים מסוימים, כאילו בכך אני מיטיב איתו. הרי הוא כליל השלמות המוחלט ואינו זקוק לשום דבר. כבר אמרנו, שהאדם חייב להוכיח בחייו שהוא באמת שואף לאושר האמיתי, שהוא באמת רוצה לבוא לידי האהבה והקִרבה לבורא. בהקשר הזה אנו שומעים לעתים קרובות את הטענה שאהבת הבורא חייבת להיות בלב, ואילו המעשים אינם חשובים כל כך. אך תארו לעצמכם את האישה, ששואלת את בעלה למה הוא לא מביא לה מתנות, למה אנו משוחחים כל כך מעט, למה אתה לא נותן לי מחמאות. "אוי, אתה לא אוהב אותי?" היא שואלת והוא עונה לה: "כמובן, אני אוהב אותך בלבי. מה, לא די לך בכך?" מובן מאליו שהרגשות האמיתיים אינם יכולים להתגלות בלב בלבד. אם האדם באמת אוהב את אשתו, עליו לגלות את אהבתו במעשים כל הזמן. הוא צריך להגיד לה שהוא אוהב אותה, להעניק לה מתנות, להקשיב לה רוב קשב וכן הלאה. אם הרגשות לא מוצאים שום ביטוי כלפי חוץ, מי אמר שהאדם באמת רוחש אותם? נוסף על כך, היחסים בין בני הזוג חייבים להתפתח כל הזמן, הבעל והאישה חייבים לחזק את הקשר ביניהם. אך מה תורם לחיזוק הקשר הזה? תארו לעצמכם לרגע קט את המצב, שלאם יש שני בנים: אחד מהם כל הזמן חולה וזקוק לטיפול מתמיד והשני בריא ומלא שמחת חיים. מי מהם היא תאהב יותר? התשובה היא: את הראשון, הרי היא השקיעה בו את דאגתה וחרדתה לגורלו, דווקא לו היא הקדישה תשומת לב כה רבה ואת רגשותיה העדינים ביותר. מסתבר שזיקתנו תהיה עזה מכול דווקא למי שאנו דואגים לו יותר ונותנים לו את הנשמה ואת הלב7. לכן ניתן לחזק את הזיקה בין בני הזוג אך ורק אם הם ידאגו זה לזה מדי יום ביומו, יושיטו עזרה זה לזה, יעשו מעשים טובים זה למען זה, יגלו זה לזה אהבה, אהדה והזדהות. כתוצאה מכך האהבה הדולקת מלכתחילה בלבותיהם של בני הזוג הצעיר, במרוצת הזמן רק תתחזק.

הוא הדין גם ביחסים בין האדם למקום. הכרת התודה לבורא, רגשותינו האדוקים כלפיו והשאיפה להתקרב אליו חייבים לבוא לידי ביטוי במילים קונקרטיות ובמעשים קונקרטיים. מי יכול לומר על עצמו, שכבר עכשיו לבו מוקדש כליל אך ורק לבורא ודולק באהבה נלהבת אליו? האהבה אינה דבר-מה שקיים מאליו עוד מלכתחילה. האהבה היא תהליך ממושך שכתוצאה ממנו השנייםלאט-לאט ובהתמדה, צעד אחר צעד, מתקרבים זה לזה ומתאחדים להיותם מקשה אחת. על מנת שהיא תהיה אמיתית, כנה והדדית, היחסים ביני לבין הבורא חייבים להיבנות משני הצדדים: כשם שהקדוש ברוך הוא מגלה לי את אהבתו אליי, דואג לי בהתמדה, מושיט לי עזרה ונותן לי את אמצעי המחייה, הבגד וקורת הגג ומרפא את תחלואיי, כך עליי ללמוד להכיר לו תודה ולגלות את רגשי התודה שלי במעשיי.

אבל מה אני, ברייה זוטרה וחסרת ערך, יכול לתת לו, לאל הכול-יכול והכול-יודע השולט בכל העולמות, שהוא כלול בכל מעלותיו ומום אין בו? מעניין, שאם ניקח לדוגמה את האב ובנו הקט ונחשוב, האם כדאי לילד להביא לאביו מתנה ליום ההולדת שלו, והאם זקוק האב למתנה הזאת. הרי אם הוא יביא לו במתנה משהו באמת מועיל, בין כה וכה המתנה הזאת נקנתה בכספו של האב והלה יכול לבוא ולקנות את הדבר הזה בעצמו? אך התשובה תהיה מובן מאליו שכדאי, הרי אפילו אם מתנתו תהיה חסרת ערך, כגון איזה מוצר פופ זול, בין כה וכה זה ישמח את לב אביו, הרי מעשה כזה מעיד על כך שהילד זוכר על אביו, מעריך את דאגתו לו ובאמת חשוב לו להסב שמחה לאבא. מסתבר שעל מנת לבטא את אהבתנו לבורא, על מנת לכונן את היחסים בינו לבינינו, אנחנו זקוקים לעשיית מעשים מסוימים, אשר "יסבו לו שמחה". הרי אם אני עושה את המעשים הללו מכל הלב ונותן בהם את כל נשמתי ורגשותיי, זה מחזק לאט-לאט ובהתמדה את זיקתי לקדוש ברוך הוא. בשים לב לכל השיקולים האלה, התשובה הכללית לשאלה "לשם מה הקדוש ברוך הוא נתן לנו מצוות?" תתבטא בכך, שהבורא בחר בכוונה תחילה במעשים מסוימים, על מנת שבאמצעות עשייתם נתקרב בהתמדה לתכלית הבריאה. ואפילו אם איננו מבינים עד תום מהי תכליתו של כל מעשה ומעשה (הרי גם הילד לא מבין מה באמת רוצה אביו), בין כה וכה כל מעשה כזה מקרב אותנו לקדוש ברוך הוא ומהדק את זיקתנו אליו.

אבל אם כך הוא הדבר, מדוע איני יכול לבחור במעשים ובצורת הפנייה לבורא שיתאימו לי באופן אישי, למה איני יכול להתקרב אליו בדרך שנראית לי נכונה? הנה הדוגמה הטובה ביותר: האישה מבקשת מבעלה לקנות לה משהו במתנה, ואז הוא קונה זר ורדים. כאשר הוא בא הביתה ומגיש לה את הזר, היא לפתע-פתאום שואלת בתמיהה: "למה קנית ורדים, הרי אתה יודע שאני שונאת אותם?!" "אבל אני אוהב אותם." הוא עונה לה. אנו רואים איזו איוולת זאתלהביא כמתנה לאשתך את מה שאתה אוהב ולא את מה שהיא אוהבת. עכשיו הבה נתאר לעצמנו, שאוהבים זה את זה באמת ובתמים וכל שאיפתם היא לשמח זה את זה כל הזמן, בכל רגע נתון. כשנודע לאחד מהם שדבר כלשהו עשוי להסב הנאה לאהובתו, הוא רץ להשיג את הדבר הזה ומביא אותו כשבלבו מחשבה אחת: "כמה נעימה תהיה לה מתנתי!" והנה הוא מושיט את מתנתו לאהובת לבו ומגלה בכך את כל רגשותיו, כל אהבתוכמה זה מקרב אותם זה לזה ומחזק את הזיקה ביניהם, כמה עזה אחדות נפשותיהם ברגעים כאלה!

כל האמור נכון לא פחות ביחס לזיקה שבין האדם לבורא, אשר רוחש לי אהבה שאינה תלויה בדבר, מה שלא אעשה ואיך שלא אתנהגהוא לא יחזור בו מאהבתו אליי ותמיד יבקש טובתי ויעשה הכול למען אושרי. מדי יום ביומו הוא דואג לי, נותן לי את כל אשר נחוץ לי, שומר עליי מפני הסכנות והאסונות ומרפא את תחלואיי. האם אין די בכך, כדי שאשתדל בכול כוחי ובכל מאודי להסב לו שמחה?! תארו לעצמכם כמה טוב ויאה לעשות מדי יום ביומו דבר-מה, שמסב שמחה למקור כל נעולמות, לתת את כל הנשמה וכל הלב במעשים שמשמחים אותו ולהתקרב אליו בשטף הרגשות! כמה נעים להיות מודע לכך, שכל מעשה כזה מהדק את זיקתך לבורא, מקרב אותך אליו ומוליך אותך הלאה והלאה, בדרך אל האושר המוחלט!

זאת אומרת, אם אני באמת רוצה לבנות את היחסים ביני לבין הקדוש ברוך הוא, בטרם אעשה מעשים כלשהם, עליי קודם כל לשאול את עצמי: "מה הבורא רוצה ממני עכשיו, האם תואם המעשה הזה את רצונו, האם זוהי צורה הולמת לבטא את הכרת התודה לו?" ורק לאחר שדנתי עם עצמי והבנתי לאילו מעשים מצפה ממני הבורא, אוכל לבנות את חיי כך שהם יסבו במידה מרבית את השמחה לבורא.

הבה ניקח לדוגמה את מנכ"ל החברה ששואף לשגשוג חברתו. אם הוא שאפתן ורוצה להגיע להישגים גדולים, כל מחשבותיו יהיו מכוונות לשאלה אחת ויחידה: מה עוד אפשר לעשות לטובת העסק שלו, באיזו מידה מצב העניינים הנוכחי מוביל אותו אל השגשוג. לכן הוא יבדוק מאזן מדי יום ביומו, יחשב אותו כל פעם מחדש ויתאים את עבודת החברה לתוצאות הבדיקה, כדי שהיא תוביל את עסקיו להשגת מטרתם. הוא הדין גם ביחס לחיינו. הרי אם באמת יש לחיי חזון ומשמעות, אם יש תכלית לקיומי, עליי לבנות את חיי כך, שהם יובילו אותי צעד אחר צעד אל הגשמת התכלית הזאת. עליי לעשות חשבון נפש כל פעם מחדש, לבחון כל הזמן את מעשיי ולקבוע האם הם מקרבים אותי לאושרי, או להיפך (חס ושלום), הרחיקו אותי ממנו, ולשפר בהתמדה את חיי בהתאם לממצאי הבדיקות הללו, כך שבצורה אידיאלית כל חיי יהיו מוקדשים לתכלית קיומי8.

מסתבר שכל מצווה, כמה שהיא לא תראה זוטרה ושוליתהיא אחת הלבנים שמהן נבנה בניין האהבה בסיני לקדוש ברוך הוא. כשאני עושה מעשים מסוימים מדי יום ביומו, אני מוכיח בזכות מאמציי שאני באמת רוצה לזכות באושר האמיתי, באמת רוצה לדבוק בבורא ובאמת שואף לקִרבה אליו. עם כל מצווה שאני מקיים אני מהדק יותר ויותר את זיקתי לקדוש ברוך הוא, מתקרב צעד אחר צעד אל האושר שהוא ייעד לי, מתקרב צעד אחר צעד אל תכלית קיומי. כל מעשה קטן הינו בעל משמעות רבה לאין סוף וחשוב מאוד בעיני הבורא. הרי הוא מבטא את שאיפתי להכיר לו תודה בכל רגע בחיי ואת רצוני להביע את אהבתי אליו.


 

פרק ז' - הרגשות נבחנים בניסיונות קשים


 

סוגייה חשובה מאוד, שיש להקדיש לה תשומת לב, מתבטאת בכך, שבהשקיפנו אל חיינו, לעתים קרובות אנו רואים בהם אינספור ריגושים ומצבים קשים, מכשולים וכשלונות. לא אחת אנו נאלצים להתמודד עם הקשיים האלה ולשרוד בתנאים בלתי-נסבלים, לאמץ את כל כוחנו ולהיאבק ללא פשרות בנסיבות. ואם הקדוש ברוך הוא מוביל כל אחד מאיתנו בדרך חייו, האם לא מוטב היה לעשות כך שקיומנו יהיה קל, פשוט וחלק, שבדרכנו אל האושר לא ניתקל בשום קשיים? אמרנו שהמעשים שאנחנו עושים מדי יום ביומו ואורח החיים שאנו מנהלים, הם למעשה יישום השקפת עולמנו ביחס למציאות. תארו לעצמכם אדם, שסיגל לו עקרונות מסוימים, ובשגרת חייו באמת מתנהל בהתאם להם. אך ברגע שהמצב משתנה והוא נתקל בקשיים ובצרות, הוא מוכן לסגת מעקרונותיו כדי להקל את חייו. תגידו לי, האם אפשר להגדיר אדם כזה כדבק בעקרונותיו? הרי אנחנו יודעים שלפני עליית הנאצים לשלטון, הגרמנים היו אנשים משכילים, מתורבתים ומוסריים. אך עברו כמה שנים, וכמעט כל העם נדבק בנגיף הנאצי. התעמולה האגרסיבית של המשטר הטוטליטרי והלחץ שהוא הפעיל על כל אזרח מהשורה, בכל תחומי החיים, הכריחו אותם לוותר על עקרונות המוסר שלהם לטובת האידיאולוגיה הנאצית.

מסתבר, שהעובדה כי האדם מתנהל לפי השקפת עולמו בשגרת חייו, אינה הקריטריון המאפיין את חשיבותה של השקפת העולם הזאת לאותו אדם ואין להסיק ממנה באיזו מידה הוא דבק בעקרונותיו. הרי למעשה ישנן סיבות לרוב, שגורמות לכך שאנו חיים דווקא כך ולא אחרת. אך אם בשעת הניסיון, בשעה טרופה, כשהאדם מתמודד עם הקשיים והמכשולים, על אף לחץ הנסיבות אינו משנה את התנהגותו, אינו מוותר על עקרונותיו ונשאר נאמן להשקפת עולמו, אפשר לסמוך עליו שהשקפת העולם הזאת באמת פועמת בלבו. הרי איתה הוא הולך עד הסוף. אותו דבר אנו רואים גם בחיי הזוגיות. דווקא המצבים הקשים, שיכולים לקרות בחייהם של בני הזוג, מעמידים את רגשותיהם בניסיון ובוחנים את חוזק הזיקה ביניהם. למשל, האישה חלתה ונפלה למשכב. המצב שנוצר יבחן את בעלההאם הוא יהיה מוכן להטיל על עצמו את כל עבודותיה במשק הבית? האם הוא יטיל על עצמו את טיפוח ילדיהם? האם ירוץ לבית מרקחת, יקנה לה תרופות וכיו"ב? דווקא במצב כזה ניתן להבין כמה עזה וכנה אהבתו לאשתו. אנו רואים, שכּנות רגשותינו מתגלה דווקא במצבי מצוקה.

עכשיו ברור לנו מה משמעותן של כל הבעיות והקשיים, שאנו נתקלים בהם בשלב זה או אחר של חיינו. הרי למעשה, חיינו מורכבים מהלקחים, שבחווייתנו אותם אנו מגיעים לאט-לאט להבנה מהי האמת וכיצד עלינו להתנהג בהתאם לרצונו של הבורא. דווקא בניסיונות הקשים, במצבי אי-הוודאות, בסיטואציות שבהן ניתן לנו חופש הבחירה, ובאותה מידה מוטלת עלינו חובת הבחירה, אנו לומדים לאט-לאט לחיות לפי האידיאלים שלנו, לא להיגרר אחרי יצרינו ולהיות קשובים לרגשות הזולת. במקרה שאני עושה את הבחירה הנכונה, אם הבינותי נכון מה הקדוש ברוך הוא מצפה ממני, המעשה עוזר לי להפנים את הלקח שהפקתי. הוא הופך להיות השקפת עולמי, עושה אותי טוב ממה שהייתי קודם ומעלה אותי לרמה חדשה, גבוהה יותר.

עלינו לזכור, שכל הקשיים שאנו חווים בחיינו תוכננו מראש על-ידי הבורא. לפעמים הלקחים שאנו לומדים יכולים להיות קלים יותר ולפעמים קשים יותר. אך בסופו של דבר גם אלה וגם אלה נועדו לטובתי. הרי הם מובילים אותי אל אושרי. חיי הם פרי תכניתו הגאונית והמופתית של הבורא ועליי להשליך את יהבי עליו ולדעת, שכל מה שקורה לי, כל הקשיים והמצוקות שנפלו בחלקי, יהיו רק לטובתי.

לכן, על מנת שנוכל להוכיח שאנחנו באמת שואפים לאושר ולקִרבה לבורא, עלינו להישאר דבקים בשאיפה הזאת בכל המצבים, התנאים והנסיבות. ואם למרות כל הקשיים והתלאות, חרף כל המכשולים, בכל המצוקות והצרות אני דבק באידיאלים שלי, אני נאמן לבוראפירושו של דבר שאני באמת ראוי לאושר ולאהבה שלמענם נאבקתי בנחישות כה נלהבת!


 

פרק ח' - הרהורים על נושאים נעלים


 

ישנו עניין נוסף שיש ללבנו. לא אחת אנו נתקלים באנשים שיושבים על הספר כל הזמן, חוקרים בדקדקנות את החוקים לפרטי פרטיהם על כל דקויותיהם העדינות ביותר,