הקדמה — שאלות נצחיות 4

פרק א' — תולדות חיי. האושר קרוב מאוד. 5

פרק ב' — העדנה האמיתית 11

פרק ג' — נועדתי לאושר 13

פרק ד' — כל אחד מאיתנו – יהלום 14

פרק ה' — לעבור את הפרוזדור האפל 15

פרק ו — מעשים קטנים כמרכיבי האושר 16

פרק ז' — הרגשות נבחנים בניסיונות קשים 19

פרק ח' — הרהורים על נושאים נעלים 20

פרק ט' — ליבוי שלהבת הנשמה 21

אחרית דבר- בהאירי את דרכי 22

הקדמה — שאלות נצחיות

הסוגייה שמעסיקה ומטרידה אותנו בכל ימי חיינו, לא מניחה לנו לנפשנו אף לרגע ולא נותנת לנו לחיות בשקט ובשלווה, היא השאלה הנצחית על אודות תכלית קיומנו. האם מקרי הוא הדבר שנולדתי דווקא בארץ הזאת, דווקא להורים הללו? למה אני מתיידד דווקא עם החברים האלה? האם יש תכלית לחיי? אך השאלה העיקרית שמטרידה יותר מכול היא מדוע התלאות והייסורים כה רבּו בעולם הזה? מדוע אינני מצליח להיות מאושר כבר עכשיו? האם האושר אפשרי בכלל בחיינו?

לא מקרי הוא הדבר שמאחר שניחנתי בתבונה בין כל היצורים החיים בעולם הזה, דווקא אני שואל את עצמי את השאלות האלו. ולא בכדי, דווקא לי יש אפשרות לחפש, לבחון, להטיל ספק ושוב לחפש. השאיפה לאמת ולחיפוש אחר התשובות לכל השאלות טבועה בי מלידה. אך הדבר המעניין מכול הוא העובדה שלא רק שאלות, אלא גם התשובות אליהן טבועות בי מלידה. כן, אם אשתדל להציץ עמוק לתוך תוכי, לעמוד על קנקני ולהבין מי אני באמת, אני אצליח לראות את האמת. וגם ההיפך הוא נכון: ככל שאשתדל יותר לגלות את המציאות, ככל שאשתדל יותר לעמוד על טיב הדברים, האירועים והתופעות, כך אצליח יותר לתהות על קנקני, לעמוד על טיבי וטבעי ועל התכלית שלמענה אני חי. ביודעי מי אני באמת, אני מסוגל להגיע לידי הרמוניה עם ה"אני" הפנימי שלי, כלומר להשיג את האושר התואם את טיבי. אז אוכל לחיות חיים מלאים שיש בהם תכלית ומשמעות.

אך מה מפריע לי להיות מאושר כבר עכשיו? משום מה איני מרגיש את השמחה המלאה. העניין הוא שכל עוד אני חי בכפיפות להשקפות מסוימות ביחס לחיים, הן מסתירות מפניי את המציאות האמיתית, הן כולאות אותי במסגרת הסטריאוטיפים ומונעות ממני להבין מי אני באמת! יום אחד, כאשר יחד עם חבריי ביקרנו במרכז למורשת רבין שבתל—אביב, התבקשנו להשיב לשאלה "מה זה 'אני'"? ניתנו תשובות שונות ומשונות לאין ספור: אני אוהב גלידה או אני חייל או אני עולה חדש. אך כנגד כל התשובות האלו יש לי השגה אחת רצינית מאוד: ואם אני לא אוהב יותר גלידות, לא אהיה אני? וכאשר אסיים את השירות הצבאי, לא אהיה אני? ולפני שנעשיתי עולה חדש, לא הייתי אני? הרי "אני" זה דבר—מה הרבה יותר עמוק, מאשר מקצועי, תחביביי, משרתי או גילי וכיוצא באלה. גם כשהייתי ילד בן חמש הייתי "אני", גם בהיותי תלמיד תיכון בן חמש—עשרה הייתי "אני", וגם כשאהיה זקן בן שבעים, אהיה אותו "אני". ה"אני", אשר יותר עמוק ממראי החיצוני; ה"אני", אשר יותר עמוק מהתנהגותי; ה"אני", אשר יותר עמוק אפילו ממחשבותיי! אם כן מה זה "אני"? מסתבר, שכל עוד האדם מתאר לעצמו ש"אני" זה התפקיד שהוא ממלא בחיים, בעומק נשמתו הוא ירגיש ויבין, שלא כל זה מה שביקשה נפשו, שכל זה חיצוני ולא אמיתי. זה לא אני! עד אשר אבין מי אני באמת, ארגיש את עצמי לא שלם עם עצמוּתי.

על כן בראש מעיניי חייב לעמוד החיפוש הבלתי—פוסק אחר האמת. עליי להתקדם כל הזמן אל הבנת תכלית קיומי, לא להתייאש אף פעם ולא להסתפק בתשובות שטחיות. שאיפתי העיקרית חייבת לבוא לידי ביטוי בחיפוש אחר התשובה לשאלה "מי אני", על מנת למצוא את ה"אני" שאינו משתנה, אינו נעלם ואינו נמחק. ה"אני" שלי, כפי שנולדתי, כפי שאני חי ומה שאהיה תמיד. הרי אך ורק אם אבין את ה"אני" שלי, אוכל לחיות בהרמוניה עם עצמוּתי, אוכל למצוא את האושר התואם את מה שאני באמת ולא את התפקיד שאני ממלא. אני אשאף למה שקרוב לי וחשוב מבחינתי ולא למה שכופה עליי החברה. אוכל להיות מה שאני באמת ולא מה שחושבים עליי האחרים.

כאשר אני יודע מי אני, לשם—מה אני חי ומהו האושר האמיתי, אוכל לחיות חיים מלאי משמעות. אוכל לבנות את אושרי בהתאם למה שאומרת לי עצמוּתי ולא בהתאם למה שאני שומע ממסך הטלוויזיה. אוכל ללכת בהתמדה אל מטרתי, מבלי להתייחס למה שחושבים על כך האחרים. אם יש לי אמת משלי – מה שחיפשתי, הבנתי והפנמתי – שלא נכפתה עליי מבחוץ, יש לי את הציר הפנימי שמאפשר לי לשוט בבטחה בים הסוער של החיים. הרי אני יודע בוודאות שזאת עצמוּתי הפנימית והאמיתית. זוהי תכלית קיומי וזה מה שיום אחר יום, טיפה אחר טיפה, מקרב אותי לאושרי. אני רוצה להיות מאושר, ועל כן אשאף ואלך אל אושרי למרות הכול!

כל אשר אני רוצה לתת בספר זה, איננו אמת מוחלטת שאין חולקים עליה, כי אם רק נקודות אחדות שמעוררות מחשבה ויכולות לקרב את האדם להבנה, כיצד הוא יוכל לזכות לאושר. למעשה, אני רוצה שספר זה יניע את הקורא לחקור לאשורן את השאלות: "מהי משמעות החיים? מהי תכלית קיומי? האמת מהי?" ולחפש אחר פתרונן. כפי שעולה מעצם השאלה, אין כאן תשובות מוכנות, מאחר שבכל העולם אין שתי אישיויות זהות, כל דרך החיים ייחודית, אחת ואין שנייה כמוה, ומשמעותה ייחודית לכל אדם. ולכן, כל אשר אני יכול לתת הוא הכיוון לחיפוש.

בטרם אגולל את המידע, שיש בו כדי לתת לקורא את המגמה הכללית של תנועתו וחיפושו, ברצוני להראות על—פי ניסיון חיי, שכל התיאוריה המוצגת להבא אינה דבר—מה עיוני שלמעשה אינו ניתן ליישום, שכל מסקנותיי אינן דבר—מה מנותק מהמציאות שקיים רק בתיאוריה, אלא שהכול ניתן להשגה ולהגשמה, שהאושר בעולם הזה באמת אפשרי ושבזכות עמלו ומאמציו יכול כל אחד לבנות לעצמו גן עדן עלי אדמות. לאחר קורות חיי אציג את נקודת מבטי ביחס לאירועיהם ואסביר כיצד הם קשורים לאושר ולתכלית קיומי.

ובכן, בואו נתחיל.

פרק א' — תולדות חיי. האושר קרוב מאוד.

נולדתי והתחנכתי במשפחה אינטליגנטית. בני משפחתי לא גידפו ולא עישנו מעולם, הקדישו זמן רב לקריאה ורחשו כבוד עמוק למסורת ישראל. משחר ילדותי אני זוכר כיצד חגגנו פסח, קראנו הגדה והשתתפנו בחיפוש אפיקומן. החל מגיל שלוש שנים התגוררתי בעיר זפוריז'יה שבאוקראינה, שם למדתי בבית ספר יהודי וזכיתי להזדמנות לקבל ידיעות מסוימות על אודות תולדותיו ומסורתו של עם ישראל. מובן מאליו שהידיעות האלו ניתנו ברמה שטחית מאוד, אך לפעמים נחשפנו לפרטים מעמיקים יותר. למשל, נחרתו בזיכרוני שני משלים שסיפרו לנו בכיתה א'. הסקנתי מהם שתי מסקנות חשובות: האחת על כך שכל יהודי צריך להיות גאה שהוא יהודי והשנייה על חשיבות היחס האישי לתפילה. גם בבית הספר חגגנו את מועדי ישראל. השתתפתי במקהלת התלמידים. בית הספר השפיע עליי מאוד. לכל השירים היהודיים היה יתרון אדיר על מוסיקת פופ. העומק הרוחני עשה עליי רושם עז.

בהיותי בן 13 אבי הביא אותי לראשונה לבית הכנסת ביום כיפור. יותר מכול נחרתו בזיכרוני הפיוטים הערבים לאוזן שהושרו ביום ההוא. הם עשו עליי רושם עז ביותר ומשמעותם חדרה ללבי. הרשימה אותי ביותר הרגשת הקרבה בין אלוהי ישראל לעמו, הממלאת את התפילות. לא סתם אלוהים, כי אם אלוהינו: "אנו עמיך ואתה אלוהינו, אנו בניך ואתה אבינו, אנו עבדיך ואתה אדוננו, אנו קהלך ואתה חלקנו… "

יחד איתי למדו אנשים שהתנהגותם ודפוסי הדיבור שלהם עוררו בי סלידה, אך למעשה הם היו אלה שנתנו את הטון בחיי הכיתה. בסיטואציה כזאת הייתי מוכרח להיחשף להשפעה שלילית מתמדת שדרדרה אותי מאוד. התחביב העיקרי שלי דאז היה משחקי מחשב. התחלתי לשחק בהם עוד לפני שהלכתי לבית הספר ובגיל ההתבגרות כבר נעשיתי מכור למחשב.

* * *

לאחר שסיימתי את בית הספר, התקבלתי לאוניברסיטה – זה היה דבר טבעי במשפחתנו – ולמדתי במקום שבה למדו עוד סבי ואבי. בערך לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה התחלתי לסבול מהרגשה מאוד לא נעימה. כמעט לא נפגשתי עם ידידיי לבית הספר והתקשיתי למצוא ידידים חדשים, כי עוד מילדותי חששתי מפני הבריות. ועל כן, מכוח חיבתי למשחקי מחשב, העדפתי לבלות את זמני ליד המחשב, מאשר להיפגש עם ידידים. כמו כן, חששתי מיחסים רציניים, ובו בזמן שאפתי למצוא חבר לכל החיים, והסתירה הזאת יצרה בי סתירה פנימית עז שהטריד אותי מאוד. נוסף על כך, לא הייתי מסוגל להבין מה אני עושה באוניברסיטה. לא אהבתי את המקצועות שלמדנו שם. לא הרגשתי שזה הדבר שארצה לעסוק בו כל החיים, אך מנגד לא רציתי ללכת לעבוד רק כדי לעשות קריירה. כל אלה, בשילוב עם המוסר הירוד שלי דאז, גרמו לי תחושה לא נוחה ביותר שלא משה ממני אף לרגע. נוסף על כך הרגשתי בודד מאוד. מדי בוקר הייתי מתעורר עם הכאב הטורדני בחזה, והכאב הזה מירר את חיי בכל שעות היום, עד שהלכתי לישון.

בתקופה ההיא אבי, שהתקרב ליהדות כבר זמן ממושך, היה הולך לבית הכנסת מדי שבת. יום אחד הוא הציע לי להתלוות אליו, כשהוא מתרץ את הצעתו בכך שטיול רגלי ממושך מועיל לבריאות. בימים ההם כבר שמרתי מסורת: לא הדלקתי אור בשבתות, לא אכלתי בשר וחלב ביחד, התנזרתי מבשר חזיר וכיו"ב, לכן קיבלתי את הצעתו, קל וחומר שבין כה וכה לא היה לי מה לעשות בבית. התפללתי יחד עם כולם, אך בימים ההם עוד לא רחשתי לתפילה שום רגש מיוחד. הייתי קורא אותה בחופזה ומבלי להבין מה אני קורא. אחרי התפילה היינו מגיעים לסעודה אצל ראש הקהילה. השבת לא הייתה מותירה בי רושם ולא הייתה בעיניי יום מיוחד. אני זוכר שהייתי חוזר הביתה מנוער כשאני סובל מתחושת השממה האפלה. חשבתי: "אבל אם יש בשבת משהו מיוחד, אני צריך להרגיש משהו…"

* * *

אני זוכר שלקראת שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה עייפתי מהדיכאון עד כדי כך, שהתחלתי לחפש אחר דרך כלשהי שתעזור לי לצאת מהמצב הזה. התחלתי לבקר בקבוצת תמיכה בהנחיית פסיכולוגית בתקווה שזה יעזור לי. התוצאות היו כמעט אפסיות. אני זוכר כיצד שוחחנו בינינו לבין עצמנו כשכל אחד מאיתנו מספר מה הוא חולם לעשות בחייו. האנשים העלו משאלות שונות ומשונות, כגון לבנות בית, להתחתן, לעקור לקייב וכיו"ב. כל הדברים האלה נראו לי קטנוניים מאוד ולא יכולתי להבין אותם: מה, לזה אתם קוראים חלום?! זה כל מה שאתם רוצים?! תמיד נשאתי את נפשי לדברים נעלים, הייתי אידיאליסט מטבעי. חלמתי על האהבה הכנה, על האושר האמיתי לכל החיים. אצלנו באוניברסיטה חיבבתי מאוד את המרצה לפילוסופיה, הרצאותיו היו מרתקות והוא ידע לעניין ולסקרן את הקהל. היה לו חשוב מאוד לשתף אותנו בדיון ולעודד אותנו להביע את דעתנו. היה מעניין מאוד לגלות דברים חשובים בתחום הזה ולהבין מהי תכלית חיי. עייפתי גם מחוסר הודאות וחוסר המשמעות שהטרידו אותי.

עוד בתחילת שנות ה-2000 אבי החל לנסוע לסמינרים אצל רב, שהיה ידוע שם בקרב יהודים דוברי רוסית. כעבור זמן מסוים הוא החל לשמוע הרצאותיו באופן קבוע, והודות לכך התקרב מאוד לתורה. בביתנו היה ספרו. על העטיפה הייתה מצוירת האות אל"ף על רקע שמי כוכבים. הציור קסם לי בשל הסימבוליות שלו: היקום האינסופי וחסר השינויים והאות אל"ף המסמלת דבר—מה נסתר ומסתורי. יום אחד פתחתי אותו והתחלתי לקרוא. תובנותיי על אודות התורה היו מבוססות על התנ"ך כפי שלמדנו אותו, ועל ספרים כגון "הכוזרי" שהיו כתובים בשפה עתיקה ועוסקים בדברים שאין להם קשר אליי. אבל כאן הכול היה אחרת: המחבר פנה לקהל דובר רוסית בלשונו, אדם מלומד היה, והסתמך על דוגמאות המובנות לאנשי הרוח הרוסיים. הנימוקים והמסקנות שהוצגו בספר נראו הגיוניים מאוד, אך העיקר היה שהם נגעו לבעיה שהעסיקה אותי יותר מכול, הלא היא תכלית החיים. לאחר מכן קראתי עוד ספר פרי עטו של אותו רב. הספרים עשו עליי רושם עז והטביעו חותם עמוק בנפשי, אבל לכל זה לא היה בינתיים המשך. בשלב מסוים אבא תכנן שוב לנסוע לסמינר של הרב, הרב גיטיק שמו. אף על פי שהוא אף פעם לא הציע לי לנסוע איתו, הפעם הבעתי בעצמי את הרצון לבקר בסמינר. בין כה וכה לא היה לי מה להפסיד, אף כי לא תליתי תקוות מיוחדות בביקור הזה.

במהלך הסמינר סיפר הרב דברים נבונים מאוד. היהדות לא נראתה כלל ועיקר פרימיטיבית כל כך, כפי שהיא נראתה לי קודם. יתרה מזו, זכור לי שעל רקע כל מה שהתרחש שם הופיע רגש חדש, שלא היה מוכר לי עד כה, תחושה של דבר—מה עמוק, דבר—מה חורג אל מעבר לתפיסתו הרגילה של האדם. לאחר הסמינר יכולתי ללמוד על—פי תוכנית הלימודים ולהאזין להקלטת ההרצאות. מצאתי לעצמי כל מיני תירוצים כדי לא לעשות את זה.

* * *

לאחר סיום השיעורים בקבוצת התמיכה, חשתי צורך להמשיך במפגשים אישיים עם הפסיכולוגית. גם הפעם לא היו תוצאות ניכרות והיא יעצה לי לבקר בסדנת פסיכותרפיה, שאמי ביקרה בה באופן קבוע. נסעתי לשם ובאמת, האווירה הנוחה של חוף הים, היחס האוהד והחמים של האנשים והעובדה שסוף—סוף יכולתי להתרחק מהמחשב ומשאר דברים כאלה, עזרו לי להתרופף קצת. הצלחתי לשפוך את הכאב שהצטבר בי ולהרגיש טוב יותר.

עוד לפני הסדנה הפסיכולוגית התחלתי לשמוע את הרצאותיו של הרב גיטיק בנגן. ההרצאות היו מעמיקות מאוד והעניקו לי הרגשה נוחה. רציתי לקחת איתי את הקלטות, אך הנגן התקלקל תוך כדי נסיעה. אבא הציע לי לקחת איתי סידור תפילה ולקרוא תפילת שמע פעם ביום, לא משנה באיזו שעה. קיבלתי את הצעתו כי האנוכיות שלי לא התנגדה לה. ובאמת השתדלתי לקרוא פעם ביום, אם לא שכחתי לעשות זאת, וכמדומני, כבר אז נהגתי לקרוא ברכה לפני השינה, אולי "מודה אני".

בסדנה הפסיכולוגית התיידדתי עם כמה אנשים וערב אחד הלכנו לבית קפה. שתינו קצת, רקדנו וכיו"ב. ישבנו עד שעה מאוחרת ולאחר מכן הם הציעו ללכת לים. שם התאספו אנשים נוספים מהסדנה שלנו. הבחורים והבחורות החלו להתפשט ולהיכנס למים ביחד. ברגע מסוים נגעלתי מזה עד כדי כך, שחשתי בחילה ממש ברמה פיזית. זה היה כבר מאוחר בלילה והתחשק לי להסתלק משם כמה שיותר מהר. כשחזרתי לחדרי, התחלתי להתחנן למחילתו של הקדוש ברוך הוא. חשתי בושה צורבת על כי שהיתי במקום כזה. עכשיו, כשאני משקיף אל האירועים הללו, איני מבין די הצורך מאין זה בא. הרי גם אני עצמי לא הייתי בור לחלוטין מבחינה זו.

בשובי הביתה אחרי הסדנה הפסיכולוגית, הרגשתי את עצמי הרבה יותר טוב. לא סבלתי עוד מהכאב ההוא בחזה. רציתי לשנות את חיי, להתקרב לבריות ולהיות פתוח יותר. ככל הנראה עשיתי זאת בצורה דרסטית מדי, ועל כן לא עלה בידי דבר. נוסף על כך חזרתי לסורי: חזרתי להרגליי הקודמים, אל משחקי המחשב, ואילו האנוכיות האופיינית לי מנעה ממני לגלות יוזמה ולתקן את הנגן הישן או לקנות חדש, כדי להמשיך להאזין להרצאות. כתוצאה מכל אלה, לא עבר זמן רב והכאב הישן חזר.

* * *

יום אחד בעודי מטייל עם ידידיי, פגשנו באקראי את אנדריי, שהכרנו מבית הכנסת. הוא הכיר לנו שתי בחורות ומאחר שבדידותי הייתה כבר בלתי—נסבלת והייתי זקוק לאדם שאוכל לסמוך עליו, לשפוך לו את לבי ולספר לו על כל בעיותיי, החלטתי להכיר אחת מהן מקרוב. גם אביה, כמו אבי, היה יהודי, ובאותה תקופה היא החלה להתעניין בכל הקשור ליהדות. מאחר שהעניין הזה היה קרוב גם אליי, הוא יכול היה לשמש כנושא טוב לשיחות ועילה למפגשים. ככל הנראה גם היא הייתה זקוקה לנפש תאומה, ולכן היא באה לקראתי. התחלנו להיפגש בבית הכנסת ולטייל ביחד אחרי השיעורים. היא שאלה אותי למה אני לא הולך ל—stars (כך נקרא החוג לשיעורי התורה לבני הנוער), ומובן מאליו שהסבריי לא היו מבוססים די הצורך. נוסף על כך היא נהגה לשאול אותי שאלות למיניהן בנוגע ליהדות ומנהגי ישראל וזה נתן לי תמריץ ללמוד עוד ועוד נושאים במסורת ישראל, כדי לספר לה אותם. כתוצאה מכך התחלתי לבקר בשיעורי ה— starsוחזרתי להאזין להרצאות המוקלטות.

לכך היו לי שעות קבועות: הייתי יושב בין שעה לשעתיים לפני השינה ומאזין לשיעורים המוקלטים. אבי הציע לי להתקשר בסקייפ עם המורה הפרטית, המלווה את תוכנית ההרצאות, ולדון איתה בנושאי ההרצאות שכבר שמעתי – זאת הייתה אופציה נפלאה שלא לקחתי בחשבון קודם לכן. המרצה דיבר בלשון ספרותית ללא דופי, הותיר את הרושם של אדם משכיל ובקי וניחן בכישרון מבריק להוראה. כפי שכבר ציינתי, ההרצאות הצטיינו בהגיוניות הנימוקים והמסקנות. לא ניתן היה להיתקל בהן באף טענה שהוצגה ללא ביסוס יסודי, כדי שיאמינו בה כמושכל ראשון. המחבר עצמו עודד את הקהל לשאול שאלות ושאל שמא משהו נראה מאולץ, כמו שאומרים, "מצוץ מהאצבע". כמו כן, יכולתי לרשום את שאלותיי ואחר כך לפנות איתן למורה. היה לי עם מה להשוות את תוכן ההרצאות. כמו שאמרתי, אהבתי את שיעורי הפילוסופיה באוניברסיטה. הם היו מעניינים והוגשו בצורה מרתקת. אך ההרצאות מפי הרב גיטיק היו הרבה יותר עמוקות, הצטיינו בהיגיון מבריק ונשאו מידע כל כך משמעותי, שלא היה מה להשוות ביניהן לבין ההרצאות באוניברסיטה. כמו כן, נהניתי מאוד מהשיחות עם המורה הפרטית. דבריה היו נבונים ומנומקים היטב וחדרו לעומק העניינים. היא נתנה תשובות הגיוניות מאוד לכל שאלותיי והשלימה את המידע שהיה חסר לי.

לאחר שהודות לכל אשר שמעתי התחלתי לאצור לאט—לאט יותר ויותר מידע, תחושותיי החלו להשתנות. כבר לא הרגשתי את השממה, האפלה וחוסר התכלית שהטרידו אותי קודם. הרגשתי שמבחינתי, הידע שאני רוכש אינו אך ורק תיאוריה עיונית גרידא שמישהו מרצה לי בעומדו מנגד, אלא שכל הנושאים האלה קרובים ללבי. כאילו אי—פעם ידעתי את כל זה היטב ושכחתי, והנה עכשיו הזכירו לי.

הרעיונות העמוקים האלה היו חודרים לעומק לבי, כשהם מחוללים בי שינוי פנימי עמוק וחשוב. הרגשתי כיצד השקפת העולם שלי משתנה מהקצה עד הקצה, והידע החדש טומן בחובו תוכן רב—משמעות מאין כמוהו. והדבר המרשים ביותר היה שהתחלתי להרגיש בתוך עצמי את האור והאורה, שעליהם דיבר הרב. עם כל הרצאה חדשה הייתי מתמלא בהרגשה של דבר—מה מופנם, רוחני ואינסופי. ההרגשה הזאת חרגה מעבר לשגרת העולם הזה ולא היה ניתן להשוותה לשום דבר הקיים בעולמנו. כל אימת שהתכוננתי להאזין להרצאה חדשה, עשיתי זאת באמונה שאני הולך לגלות את האמת! במקביל לכל התמורות האלו, גם תפילותיי החלו להשתנות. במקום קריאת המשפטים החפוזה וחסרת המשמעות, בא דבר—מה מלא רגש יותר לאין ערוך והעיקר: הבנתי למי אני פונה.

* * *

אף על פי שהרגשתי את עצמי הרבה יותר טוב, הכאב ההוא עדיין נשאר בלבי. והנה ישבנו בשיעור בבית הכנסת ורבי יעקב סיפר לנו משהו. אני כבר לא זוכר במה בדיוק עסקה ההרצאה, אך ברגע מסוים התחלתי להעביר את דברי המרצה לרמה רגשית יותר. התחלתי לחשוב, שעכשיו, בזה הרגע, כאן בבית הכנסת, הקדוש ברוך הוא מקיף אותנו, שהוא ממלא את כל החלל, שהוא כאן איתנו, בקרבתנו. וככל שהעמקתי יותר במחשבות האלו, כך נעשתה ההרגשה הזאת יותר ויותר מוחשית. הרגשתי את נוכחותו של האל, הרגשתי את זה בנשמתי ובכל עצמותי. לאחר מכן הייתה תפילה. ככל שהתקדמתי בה יותר כך התחושות שלי הלכו ונעשו עמוקות ועזות יותר ויותר¹. כאשר ניגשתי לתפילת שמונה—עשרה והרגשתי את עצמי עומד בפני אור אדיר. האור הזה חדר לתוך תוכי, מציף את חזי ובטני וממלא את כולי. נשמתי נטמעה בתוכו. כל הכאב שהצטבר בי בשנים שחלפו, כל החרדות והפחדים, כל הבדידות, העצב וחוסר הביטחון העצמי – הכול נעלם באור הזה! לפתע—פתאום מילאה אותי בן—רגע הרגשת החופש והקלות. במקום הכאב שהרגשתי קודם בלבי באה תחושת השלווה המוחלטת, קורת הרוח האינסופית והקשר עם הנצחיוּת. נשמתי דלקה בלהבה עזה, לבי וכל עצמוּתי היו מלאי אהבה למקורי, מעיניי זלגו דמעות האושר. סיימתי את התפילה והלכתי לרחוץ פנים, אך בשל התמורה שחלה בי לא זיהיתי את עצמי כשהבטתי במראה. עתה הייתי אדם שונה לחלוטין.